בתורת החסידות[i] מצביעים על כך שמזווית-ראיה רחבה, הקבלה התפתחה באופן המבליט את שלוש מערכות היחוס הבסיסיות בה היא משתמשת. מערכות יחוס אלה נקראות "השתלשלות", "התלבשות" ו"השראה". כל אחד מהאישים המרכזיים שפגשנו, הרמ"ק, האריז"ל והבעל שם טוב, כונן את גרעין שיטתו הקבלית על יסוד אחד משלוש מערכות היחוס הנ"ל, לפי הסדר.   

על פי מערכת היחוס של השתלשלות, מתוארת מורכבות המציאות שלנו כמתפתחת, בתהליך של עילה ועלול, מן האחדות המוחלטת של הבורא. בכל נקודת זמן, ניתן להשוות את מצב היקום לשלשלת העשויה מחוליות רבות, שהראשונה שבהן היא הבורא עצמו. עם היות הרמ"ק מקובל, שהפיק את עיקר השראתו מן השימוש הפיוטי של הזהר בדימויים, הרי שתפישת ההשתלשלות שלו אפשרה לו להציג את הנושאים המרכזיים של תורת הקבלה בשפה פילוסופית. סגנון זה – היינו, הרצאה פילוסופית – נראה לו כאופן היעיל ביותר לתיאור תהליך שכשלעצמו יש בו הגיון רציף ולכידות רציונאלית מסוימת.   

האריז"ל החליף את דפוס היחס בקבלה מתהליך של השתלשלות אל זה של פעולות-גומלין מידיות הנקראות התלבשות. תפישת ההתלבשות רואה את כל אחד מרובדי המציאות, ככזה שנועד להתלבש בתוך רובד אחר. הדוגמא המובהקת לכך היא האופן בו הנשמה מתלבשת בהתאמה גמורה בגוף. הגרעין הפנימי אינו רק קודם בחשיבותו לשכבה החיצונית, הוא גם מעניק לה את החיוניות והאנרגיה שהיא זקוקה להן כדי להמשיך את קיומה. מכאן שההתלבשות דומה לעיסוק הביולוגי העתיק בכח-החיים ובשינויים האנרגטיים של כח זה, כפי שהם מכתיבים את צורת היקום.   

אחד הנושאים המרכזיים, מעוררי העניין, של האריז"ל – נושא הגלגולים, שנעסוק בו יותר מאוחר – הוא דוגמה לנושא קבלי שתפיסת ההתלבשות מניעה אותו. למרות שנושא זה היה מוכר היטב עוד לפני האר"י, הוא לא קיבל מקום מרכזי בתורת הקבלה של הרמ"ק, וכפי שיבואר בהמשך, רואים אותו כמגביל, יחסית, בהקשר של תורת הקבלה של הבעל שם טוב.   

לבסוף, דפוס היחס השלישי והמתקדם ביותר שהוצג על ידי הבעל שם טוב מדגיש את ההשראה האלוקית הממלאת את היקום כולו, המרמזת על שוויון יחודי בין ה' לבריאה, כפי שהוא מובע בניב החסידי: "ה' הוא הכל, והכל הוא ה'". ההבנה הנכונה של רעיון זה, וביחוד של נבדלותו מעקרונות הפנתיאיזם, מהווה את התובנה הקבלית העליונה של העידן הקדם-משיחי שלנו. אם כי שתי השיטות, זו של הרמ"ק וזו של האר"י, ממלאות תפקיד מכריע בקידום הבנתנו את יחסיו של הבורא עם הבריאה – הן אינן אלא שלבים בסולם המודעות, בעודנו מחפשים שחרור מלא ממגבלותינו ואת היכולת לראות אלוקות בכל מקום, אפילו בתוך עצמנו, כשבסופו של דבר נשיב על כנה את שליטתו המוחלטת והבלעדית של ה' על המציאות.   

המלה השראה, המתארת את דפוס המחשבה שלימד הבעל שם טוב, מבטאת חדירה כוללת של כח נעלה המחלחל לתוך מישור נמוך יותר של המציאות. במלה זו משתמשים, בדרך כלל, כשמתכוונים לשכינה – היינו לנוכחות האלוקית החדורה בעולם הנברא. בשפה המדוברת, משמעות המלה השראה היא הקפת מציאות האדם על ידי אנרגיה גדולה יותר, המרוממת אותו למישור של קיום שלא היה בכוחו להשיגו לולי ההשראה. עם אימוץ צורת חשיבה של השראה הקבלי, מושג המציאויות החופפות, הרווח אצל האריז"ל, מפנה את מקומו לטובת הכרה עמוקה יותר של ה', כחודר פנימה לתוך כל המציאות במדה שווה. בעת שאנו מאמצים בהדרגה את דפוס ההשראה של הבעל שם טוב, ומגבירים את הכרת הזדהותנו עם ההויה הכוללת של ה', התעניינותנו בגלגולי העבר שלנו פוחתת, ודאגתנו מופנית לגורל נשמות עם ישראל, המתקיימות ככלל מעל גבולות הזמן והמקום. כך, פונה האנרגיה הרוחנית שלנו להתמקד בגורל קהילותינו, עמנו, ארצנו, ובסופו של דבר, בגורל היקום כולו.     

(באדיבות אתר גל עיני)

[i].     ראה באורך במאמר השפלות והשמחה לרבי יצחק אייזיק מהומיל זצ"ל (1770‑1857). רבי אייזיק מהומיל, מגדולי תלמידי החכמים בדורו, היה רבה של עיירת מולדתו האוקראינית הומיל. כתלמיד וחסיד מובהק של שלושת האדמו"רים הראשונים של חב"ד, הוציא תחת ידו כתבים למכביר והשאיר אחריו כמה מן החיבורים העמוקים ביותר בקבלה ובחסידות.