תורת הקבלה היא הממד הפנימי של התורה, במובן הרחב ביותר שלה, היינו, גם של התורה שבכתב וגם של התורה שבעל-פה. אי אפשר לראות בקבלה שום דבר אחר מלבד ביאור עמוק ביותר של סודות התורה.   

באופן פרטני יותר, תורת הקבלה מורכבת מנבואה וחכמה[i]. מבחינה היסטורית, הקבלה התפתחה מתוך רוח הנבואה שהדריכה את עם ישראל משך למעלה מאלף וחמש מאות שנה. ראשית הנבואה עם אברהם אבינו (המאה העשרים לפני הספירה) והיא נמשכה לאורך כל הדורות עד לתקופת הבית השני (המאה הרביעית לפני הספירה). למרבה הצער, מהות הנבואה נתפסת, בדרך כלל, באופן מגושם. נכון שהיא כוללת גם את ראיית העתיד, אך תכליתה העיקרית היתה תמיד לראות את האלוקי. באמצעות הנבואה מגלה הקב"ה את עצמו ואת רצונו לבני האדם[ii].

רוח הנבואה שמילאה את הנביאים כולם, המשיכה לרחף ממעל ולהעניק השראה לעם ישראל ככלל, גם אחרי חורבן בית המקדש הראשון. אך הרוח הזאת לא יכלה עוד להתגלות באופן ישיר. במקום זאת, השגת האלוקות התגלתה באמצעות חכמת התורה שבעל-פה, אשר התפתחותה החלה בתקופת בית המקדש השני והיא נמשכת עד היום. 

אחד ההבדלים המרכזיים בין חכמה ונבואה הוא, שחכמה ניתנת למי שלמד ופיתח את שכלו ("יהב חכמתא לחכימין"[iii] – "נותן חכמה לחכמים") ואם אדם משקיע די מאמץ בחיפוש אחר האמת, הוא בודאי יתוגמל בכך שימצא אף יותר ממה שניתן היה לדמיין מראש[iv]. את רוח הנבואה, מאידך, אין בטחון מלא שניתן לעורר מלמטה על ידי חכמה או צדקות (אף כי הללו בודאי תנאים הכרחיים הם להשגת הנבואה)[v] – הנבואה הינה לחלוטין מתנת שמים, וככזאת, היא במהותה על-שכלית.   

ניתן, אם כן, לתאר את מהות תורת הקבלה כאיחוד של השכלי (חכמת התורה שבעל-פה) עם העל-שכלי (רוח הנבואה שנשארה עד היום).   

מאז נתגלה הממד הנסתר שבתורה, קרי תורת הקבלה, בהר סיני, נודע הממד הזה רק לכהנים ולנביאים. אולם, אחרי שפסקה הנבואה ובית המקדש חרב, החלה תקופה חדשה. בערך בשנת 100 לספירה, רבי שמעון בר יוחאי (הידוע בראשי התיבות של שמו, רשב"י) קיבל מלמעלה את הכח והרשות לגלות לתלמידיו את החכמה הפנימית של התורה, היינו את תורת הקבלה. הוא הציג וביאר לתלמידיו את הדגם הקבלי הבסיסי ביותר, זה של עשר הספירות.   

הספירות הן גילויים של אור או אנרגיה אלוקית בקרבו של כל דבר בעולמנו. רשב"י גילה את תפקידה של כל ספירה בכך שהראה כיצד הספירות מתגלות בכל פסוק בתורה ובכל תופעה בטבע. תורותיו נקבצו בספר הקלאסי הגדול של תורת הקבלה, הוא ספר הזהר, הידוע בפשטות כ"הזהר".   

במשך כאלף שנים, מאז פטירתו של רשב"י, נמסרה תורת הקבלה שבספר הזהר באופן פרטי, ממקובל אחד למשנהו. בכל דור, נמצאו רק כמה יחידי סגולה, תלמידי חכמים נבחרים, שנחשבו ראויים לשמר את לימוד הזהר.   

רק מן המאה ה-13 הופץ הזהר ברבים. באותו זמן, חי בספרד רבי משה דה ליאון (1240‑1305), מקובל שנמסר לו עותק של הזהר מדורות קודמים, והוא החליט לתת לו פומבי. אולם, למרות ההתרגשות הגדולה שגילוי הזהר גרם, רק מתי מעט יכלו להבין את הנאמר בו. במשך מאתים וחמשים השנים הבאות, ניסו מקובלים רבים לספק עבור הזהר מסגרת מחשבתית באמצעותה ניתן יהיה לשבץ ולסדר ולהבין את מסריו המאד סמליים והמחוברים ברפיון.   

אף אחד לא הצליח במשימה זו כמו רבי משה קורדובירו מצפת (1522‑1570), הידוע בראשי התיבות של שמו, הרמ"ק. הרמ"ק שם לו למטרה לארגן באופן רציונאלי ושיטתי את כל מחשבת הקבלה שהתפתחה עד לימיו, ובמיוחד את ספר הזהר. בחיבורו הגדול, "פרדס רימונים", הוכיח הרמ"ק את האחדות המונחת ביסוד המסורת הקבלית, בכך שארגן את התורות השונות של חכמת הנסתר, הנראות לעתים כסותרות זו את זו, לשיטה עקבית ורציפה.   

שיטתו של הרמ"ק, בעיקרה, מתארת באופן מפורט כיצד ה' פיתח באמצעות עשר הספירות את המציאות המוגבלת, מתוך מרחב האור האלוקי הבלתי מוגבל, "אור אין סוף".   

כמעט מיד עם פטירתו של הרמ"ק, התחיל רבי יצחק לוריא (1534‑1572) – המכונה בפי העם, האר"י הקדוש, או האריז"ל – את השלב הבא בהתגלות הקבלה. האריז"ל נולד בירושלים, אך עוד בילדותו עבר להתגורר במצרים, שם נוכחו כולם, עד מהרה, שהוא עילוי בלימוד התלמוד. לאחר שאחד ממוריו פתח בפניו את סודות הקבלה, הוא החל לבלות לעתים קרובות שעות ארוכות לבדו בהתבוננות. באחד החזיונות שחווה, קיבל האריז"ל הוראה מאליהו הנביא לשוב לארץ ישראל, ושם, בצפת, הוא ימצא את מי שעתיד להיות תלמידו המובהק, ויותר מאוחר, האיש שיעלה את תורתו על הכתב וימסרה לדורות הבאים.   

המסורת מספרת כי האריז"ל הגיע לצפת בדיוק ביום הלוויתו של הרמ"ק. בעודו מצטרף אל המלווים, ראה בעיני רוחו עמוד אש מעל מיטתו של הרמ"ק – אות לכך שהוא המיועד לרשת את איצטלת מנהיגותו של גדול המקובלים של הדור הקודם.   

האריז"ל, שידע כי תלמידו המיועד הוא רבי חיים ויטאל (1543‑1620), המתין בסבלנות כחצי שנה, עד שזה פנה אליו לקבלת הדרכה. האריז"ל חי רק עוד כשנתיים (הוא נפטר בגיל שלושים ושמונה), אך בתקופה קצרה זו, הוא הספיק לסלול דרך עמוקה וחדשה לחלוטין בלימוד הזהר בפרט, ובממד הפנימי של כל חלקי התורה, בכלל. התובנות שלו היו כה חיוניות בחשיבותן, עד שמאז ועד היום, לימוד הקבלה הוא, למעשה, מלה נרדפת ללימוד כתבי האריז"ל.   

במרכזה של שיטת האר"י עומד תיאור חדש ומהפכני של התהוות המציאות. שלא כמו הרמ"ק, שראה את הכוחות בבריאה כעצמאיים זה מזה, לכאורה, וכמתקדמים זה אחר זה באופן שכל אחד מתפתח מקודמו – האריז"ל רואה בכל שלב של התפתחות זו מערכת של כוחות המצויים בדיאלוג פעיל זה עם זה. הוא תיאר את הספירות לא כנקודות חסרות ממדים, ואפילו לא כקוים או מיתרים, אלא כתשלובת של ישויות, הנקראים פרצופים, שיש ביניהם פעילות-גומלין דינאמית, כשלכל אחד מהם יש, באופן סימבולי, אופי דמוי-אדם.   

על פי האריז"ל, כוחות הבריאה קיימים כממד פנימי נסתר של המציאות (כלומר, מלובשים בתוכה) וממשיכים בפעילות-הגומלין עמה, בהגיבם בהתמדה לדרך בה מנהלים בני האדם את המאבק הבלתי פוסק בין טוב לרע.   

בדרך זו, ההשפעה החזקה של מעשי אנוש על הספירות – היוצרות את אפיקי האנרגיה האלוקית היורדת לתוך העולם – יכולה להחיש או לעכב את התקדמות הבריאה לקראת המצב הסופי המתוכנן לה, מצב של שלימות.   

אחרי הסתלקות האריז"ל היתה עוד אישיות אחת שתרמה לשינוי משמעותי בהתפתחת המחשבה הקבלית. היה זה רבי ישראל בעל שם טוב (1698‑1760).

בהיותו יליד מחוז פודוליה (כיום במערב אוקראינה), הקדיש הבעל שם טוב הקדוש את שנות חייו המוקדמות כדי לסייע ולהקל מעל אחיו היהודים את המצוקה הפיזית והרוחנית שהיו שרויים בה. בה בעת, העמיק רבינו הבעל שם טוב את חקר סודות הקבלה יחד עם חבורה של צדיקים נסתרים. ב-1734 הוא התגלה כמקובל בעל סגולות מרפא, והחל לייסד תנועה עממית שהיתה אמורה להכניס חיות מחודשת בחיים הרוחניים של היהודים בכל רחבי מזרח אירופה. תנועה זו, שלימים נודעה כתנועת החסידות, היתה מבוססת בפנימיותה על התורות העתיקות של מסורת הקבלה, בעוד שבחיצוניותה היא העניקה חשיבות חדשה לעבודת ה' הפשוטה ומלאת השמחה, במיוחד אם זו נעשית על ידי תפילה ומעשי חסד[vi]. 

תלמידיו של הבעל שם טוב – ובמיוחד רבי שניאור זלמן מליאדי (1745‑1812), מחבר ספר התניא ומייסד שושלת חב"ד – הם שהפיצו ברבים את הבנתו העמוקה של הבעל שם טוב במחשבת הקבלה. תורת החסידות לוקחת את הנוסחאות המופשטות של הקבלה הקלאסית ומנסחת אותן מחדש בסגנון המתאר את חוויות נפשו ונשמתו של האדם. החסידות משתמשת בחוויה הפנימית של הנפש כמשל להבנת הסודות העמוקים ביותר של היקום. כך הצליחה החסידות לרומם גם את רמת המודעות של היהודי הפשוט, וגם להרחיב את התחום הרעיוני של המחשבה הקבלית.   

קיימת תפישה מוטעית נפוצה, הרואה בחסידות תנועה מחוץ לזרם העיקרי של הקבלה. אך למעשה, לא זו בלבד שהבעל שם טוב השפיע על המחשבה הקבלית, אלא שהוא הביא אותה לשיאה ההיסטורי, גם במובן של חידוד המושגים שלה וגם במדת השפעתה על חיי הציבור היהודי הרחב. בעוד שחכמת הקבלה שעד תקופת הבעל שם טוב מתוארת כ"נשמתא דאורייתא"[vii] (נשמת התורה), תורת החסידות נקראת "נשמתא לנשמתא" (נשמה לנשמת התורה). 

(באדיבות אתר גל עיני) 

[ii].    כבפסוק: "ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי, וביד הנביאים אדמה" (הושע יב, יא).   

[iii].   דניאל ב, כא.   

[iv].   חז"ל אומרים: "אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' – אל תאמין. 'לא יגעתי ומצאתי' – אל תאמין. 'יגעתי ומצאתי' – תאמין!" (מגילה ו, ב)   

[v].    ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ז ה"ה.   

[vi].   כפי שמציינת המשנה: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה [הכוללת גם 'עבודה שבלב, זו תפלה'] ועל גמילות חסדים" (אבות פ"א מ"ב).  

[vii].  ראה זהר ח"ג קנב, א.