פרשיית "זכור" היא הפרשייה היחידה בתורה, שלכל הדעות מחויבים להאזין לקריאתה מספר-התורה פעם בשנה (ולדעת רבים – גם הנשים). בפרשייה זה מתואר בקצרה מעשה עמלק שנלחם בעם ישראל לאחר שיצא ממצרים, והיא מסתיימת בציווי למחות את זכרו.
 
המעניין הוא, שהפרשייה נקראת "זכור", מבלי לציין את מה שצריכים לזכור. מעשה עמלק שהוא מושא הזכירה אפילו לא נרמז בשם הפרשייה. ומשמע מכך, שיש עניין כלשהו של זכירה, שלאו דווקא כרוך במלחמת עמלק. זכירה שמהדהדת בנו מיד עם שמיעת המילה "זכור":
 
הציווי "זכור" פונה למהות העצמית שלנו. הוא נועד לחזק את הזיכרון של עצם היותנו יהודים, בנים לעם הנבחר. הוא מזכיר לנו כי הנשמה שבנו שונה לחלוטין מזו שיש לעמים האחרים. רק לנו יש נשמה אלוקית השואפת כל העת לקיים את רצון השם, ובתודעתה מצוי תמיד זיכרון השבועה שנשבענו בעת קבלת התורה: נעשה ונשמע! וזהו הציווי "זכור": תן את הדעת לזיכרון הבסיסי שבפנימיות מהותך הנבחרת.
 
אמנם מצוות התורה פונות בעיקרן אל בוגרים (נערים מגיל 13 ונערות מגיל 12), אך זיכרונה של הנשמה את הייחודיות היהודית מעצב את הווייתה הרבה לפני כן – כבר מבטן ומלידה. ההוראה "זכור" פונה לכל יהודי, בכל גיל.
 
שבת זו, בה קוראים את פרשת "זכור" ושלכן היא מכונה "שבת זכור", מוקדשת לחיזוק זכרון הנקודה היהודית שבנו (בנוסף למצווה כפשוטה של זכרון החובה למחות את עמלק). חיזוק הזיכרון מצדנו יביא למימוש זיכרון אחר מצדו של הקדוש-ברוך-הוא – "וזכרתי את בריתי" – להביא את הגאולה השלמה בפועל ממש.
 
(התוועדויות תשמ"ג כרך שני עמוד 1042)