יח 'אדר ב התשפ"ד (28.03.2024)


פייסבוק חבד בישראל אויטר חבד בישראל

נשים מעניינות יותר
על מה שלושת אלפי נשים יכולות לדבר במשך חמישה ימים רצופים?

קשה לזווגן כקריעת ים סוף
בני הזוג שונים במימדים הגלויים שלהם. הם איש ואשה השונים במהותם. הם לא אמורים לחשוב ולהרגיש את אותו הדבר. ההכרה במציאותם כשונה זהו חלק בלתי נפרד מפיתוחה של זוגיות נכונה. 

כתיבה לרבי
כל מה שרצית לדעת על הכתיבה לרבי באמצעות אגרות הקודש. לכניסה למדור

חבד בישראל
מחפש כתובת של בית חב"ד בעירך? גן חב"ד לילד באזורך? הגעת למקום הנכון! השתמש במנוע החיפוש של חב"ד בישראל

מאגר עצום על חגי ישראל
מאמרים, סיפורים, הלכות, שיעורים ועוד, מסודרים לפי חגי ומועדי ישראל - לכניסה למדור

מאות ניגונים להאזנה
בואו להינות ממאות ניגוני חב"ד, המבוצעים בידי מגוון תזמורות וזמרים. לכניסה למדור

אנציקלופדיה חב"דית
בואו להרחיב את ידיעותיכם על חסידות חב"ד, ערכים בחסידות, ניגוני חב"ד, ועוד אלפי ערכים נוספים באנציקלופדיה החב"דית. לכניסה

חת"ת רמב"ם
הצטרפו ללומדי השיעורים היומיים בחומש, תהלים ותניא, וכן בשיעור יומי ברמב"ם. לכניסה למדור






» הרבי מלובביץ'

» גאולה ומשיח

» חב"ד בעולם

» חב"ד בישראל

» מדור התוכן

» השיעורים היומיים

» לוח שנה עברי

» זמני הדלקת נרות

» ניגוני חב"ד

» חדשות חב"ד

» וידאו

» מגזין

» פרשת השבוע

» חגי ומועדי ישראל

» המדור לילדים

» אנציקלופדיה חב"דית

» אודותנו

» חב"ד באינטרנט




ימי סגולה
שבועות אלה, בהם קוראים בתורה על בניית המשכן, הם ימי סגולה לביאת הגאולה ובניין בית-המקדש השלישי. לפיכך ראוי שבהם יתעורר כל יהודי ביתר געגועים והשתוקקות לחזות בעבודת הכוהנים בבית-המקדש השלישי, בגאולה השלמה.



|
שתפו:  
חבד » חגי ומועדי ישראל » חג הפסח » סיפורים


הבעל-שם-טוב עורך ה'סדר' בגלות
הירח האיר את אופל הלילה בבהירות רבה. אותה השעה ישב הבעל-שם-טוב בליל הסדר וקרא בקול נלהב שוב ושוב "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו"... 

כד 'אדר ב התשע"א (30.03.2011)

א
 
כל שנות נשיאותו היה הבעל-שם-טוב הקדוש בחג הפסח בביתו שבמז'יבוז'. בחג זה, כאשר חסידים ורבותיהם נזהרים גם על "משהו שבמשהו", מתוך הקפדה יתרה על כל תג ותג, לא היה זה זמן מתאים לצאת אל מחוץ למז'יבוז'.
 
כך נהג כל השנים - מלבד פעם אחת, כאשר שהה באיסטנבול שבתורכיה, הרחק מעירו, מביתו, מחצרו ומתלמידיו הקדושים.
 
ב
 
כל חייו השתוקק הבעל-שם-טוב לעלות ולחונן את עפרה של ארץ הקודש. פעמים אחדות ניסה לעשות מעשה, אלא שבכל פעם, מעשה שטן, לא הצליח הדבר בידו. ידע הס"מ, הוא הסטרא אחרא, הוא שרו של ישמעאל שאין מזכירים שמו, כי אם יעלה בידו של הבעל-שם-טוב להגיע לארץ הקודש, הרי יוכל לקרב את הגאולה ביתר קלות, ובפרט אם היה הצדיק נפגש עם ידידו ורעו, רבי חיים בן עטר, בעל "אור החיים הקדוש", שהיה אף הוא קדוש עליון. משום כך עשה הס"מ הכול כדי שהנסיעה לא תצא אל הפועל.
 
הבעל-שם-טוב ידע היטב כי הס"מ לא יניח לו, שכן "ידע בכל חודש ניסן איזה ממונים ממנים על העולם כדי לדעת איך להתנהג עמם ועל ידם" – אך מכל מקום, לא נרתע הבעל-שם-טוב מלצאת אל הדרך.
 
זמן מה לאחר שיצא לדרכו הגיע אל עיר הנמל, שם עלה על ספינה שפניה מועדות אל חופי עכו. שניים בלבד נלוו למסע זה: סופרו האישי, רבי צבי הירש סופר, ובתו אדל – בתו היחידה והאהובה של הבעל-שם-טוב (ונקרא שמה בישראל אדל, על שום ראשי התיבות 'אש דת למו'). נערה צדקת מופלגת הייתה, והיא הייתה אמם של צדיקי עולם, בעל ה"דגל מחנה אפרים" ורבי ברוך ממז'יבוז'; ובתה, מרת פייגא, הייתה אף היא "בעלת רוח הקודש ובעלת השגה גדולה".
 
הספינה הגדולה החלה לגלוש לאטה מן המזח, מחליקה בקלילות על גבי הגלים הקלים. הים השקט לא הסגיר את מה שעומד להיות בשעות הקרובות.
 
ככל שהעמיקה הספינה לחדור אל לב ים, כן הלכו השמים והתקשרו בעבים שחורים. רוחות עזות נשבו וגלים התרוממו עד לגובה עצום. אלה טלטלו את הספינה כקליפת אגוז מעלה ומטה.
 
כשראה רב החובל בכך, הפיל גורל לדעת את מי לזרוק מן הספינה כדי להקל על המעמסה, אולי אז תצליח הספינה להחזיק מעמד. הטילו גורל, וזה נפל על אדל הצדקת. חוורו פניה של הבת; אף האב חרד חרדה גדולה. באותה שעה הרת-גורל התגלה לבעל-שם-טוב מורו ורבו, אחיה השילוני הנביא: "הלוא הוריתיך מאז את שמות הקודש אשר תזכיר בעת צרה", אמר הנביא לתלמידו.
 
קרא הבעל-שם-טוב במר לבבו: "הלוא לא הודיעו לי קודם לכן מן השמים את הצרה אשר תבוא אלינו..."
 
עוד טרם הספיקו רב החובל ומלחיו לעשות מעשה, והספינה הגדולה נשברה לחלקים רבים. מיהרו הבעל-שם-טוב, בתו וסופרו להחזיק בקרשי הספינה, בתקווה כי כך יוכלו להינצל ולהגיע לחוף מבטחים.
 
רק אז כמו נרגע הים מזעפו, משל מילא את שליחותו. דממה של שלווה קסומה השתררה לה חלף התנפצות משברי הים ושריקת הסופה הקטלנית. הדממה הייתה חיפוי לאסון הנורא שאירע זה עתה.
 
מתוך השלווה הקסומה נשמע פתאום קולה של אדל: "אב הרחמן! היכן אתה שאתה רואה בצרתי?!"
 
לאחר שעות ארוכות הגיעו השלושה במצופם אל אי בודד. בכוחותיהם האחרונים שירכו השלושה את רגליהם אל אדמת האי, בתודה על העבר, ובתקווה כי יינצלו על נפשם ויוכלו להמשיך הלאה.
 
לא ארכה השעה, והשלושה נפלו לידיהם של חבורת גזלנים עזי נפש, כבירי זרוע. אלה אחזו בהם בידיים חזקות, קשרו אותם בחבלים עבותים והחלו להשחיז את סכיניהם. תאוות רצח נצצה מעיניהם. אלא שהללו החליטו פתאום לסעוד את לבם קודם הרצח, כדי שיהיה זה על בטן שבעה.
 
השלושה ישבו בצד וראשיהם מושפלים, נתונים בהרהורים קשים.
 
"רבנו, למה אתם מחשים?" נשמע קולו החלש של רבי צבי.
 
הבעל-שם-טוב גנח גניחה השוברת חצי גופו של אדם. "איני יודע מה לעשות. ניטלו ממני כל המדרגות, ואיני יודע דבר. שכחתי הכול..."
 
שתיקה עגומה נתלתה בחלל האוויר. כוחו של הבעל-שם-טוב היה בדרגותיו הרוחניות. ללא זה, לא יכול היה לכוון את כוונותיו העילאיות ולשבר מסגרות הטבע.
 
שוב נשמע קולו הרפה של הבעל-שם-טוב: "צבי, שמא זוכר הנך את האל"ף בי"ת?"
 
רבי צבי, שאף הוא שכח הכול, נענע בראשו. "את זאת עדיין אני זוכר", והחל אומר את אותיות האל"ף בי"ת זו אחר זו, והבעל-שם-טוב חוזר אחריו, מתאמץ בכל כוחות נפשו 'להיתפס' בזיכרון זה ובאמצעותו מבקש לחזור לעצמו כבראשונה. קולו של הבעל-שם-טוב היה נלהב ונרגש, והוא חזר על האותיות שוב ושוב בהתלהבות עצומה כדרכו בקודש, כאילו עמד לפני התיבה בבית מדרשו שבמז'יבוז'.
 
הסדק ארע. אט אט החל הזיכרון לחזור אליו, יחד עם דרגותיו הרוחניות הכבירות. או אז החל לכוון כוונותיו וייחודיו הטמירים.
 
רגעים ספורים לאחר מכן, קול צלצול פעמונים מילא את האי מקצה לקצה. הגזלנים הביטו בבהילות זה בזה. על פי צלילי הפעמונים זיהו ספינת מלחמה מתקרבת לאי, ובה חיילים לרוב.
 
הסכנה קרובה מתמיד. הם קמו ממקומותיהם בחופזה ומיהרו לחזור למנהרותיהם שבמעבה האדמה, ממתינים עד חלוף הסכנה.
 
כעבור רגעים ספורים היו השלושה משוחררים מאזיקיהם, והם הועלו אחר כבוד אל ספינת החיילים, שבאמצעותה הגיעו לאיסטנבול הגדולה.
 
ג
 
חג הפסח התקרב במהירות רבה. הבעל-שם-טוב, בתו ותלמידו נמצאים באיסטנבול, אינם יודעים אנה ישימו פניהם, ומתי תבוא הספינה שתשיבם לביתם.
 
בצהרי היום של ערב חג הפסח יצאה אדל לכבס את בגדי אביה לכבוד יום טוב. היא נטלה בידה את אבני הקרצוף והחלה משפשפת במרץ את בגדי אביה הקדוש. ידיה מקרצפות ולבה עגום ומר עליה. 'ערב פסח היום', היא מהרהרת. 'בכל שנה בעת הזאת, אבא מוכן ומזומן לקראת הלילה הגדול של ליל הסדר, שבו הוא פועל גדולות ונצורות. והנה, אנחנו כאן בגלות, אין לנו מקום להניח בו את ראשינו, שלא לדבר על מצרכי החג'.
 
דמעות מרות החלו לזלוג מעיניה, והן התערבבו במי הכביסה.
 
מתוך הרגשה פנימית חשה כי מישהו נועץ בה את מבטו. כשנשאה את עיניה ראתה מולה יהודי גבה קומה עומד ומתבונן בה בעניין. כשראה כי הבחינה בו, ניגש אליה והציג עצמו כיהודי תושב איסטנבול:
 
"רואה אני נערה יהודייה בוכה, שמא אוכל לעזור?"
 
דומם נענעה אדל בראשה. היא סיפרה ליהודי הזר את הקורות שעברו עליה ועל אביה ועל סופרו בימים האחרונים, וכעת היא בוכה כיוון שאין להם היכן לעשות את ליל הסדר עם הערב יום.
 
עיניו של היהודי אורו: "כל דכפין ייתי ויכול", ציטט מן ההגדה של פסח, " אתם מוזמנים להתארח בביתי", הוסיף ברוחב לב. "ביתנו כשר לפסח, נקי מכל שמץ של חמץ. בית גדול ומרווח יש לי, ובשמחה אתם מוזמנים להיות עמנו כל שמונת ימי החג".
 
אדל חשה כי מן השמים זימנו לה את היהודי הנכון, והיא מיהרה אל אביה שישב בבית המדרש וסיפרה לו על היהודי שהזמינם לביתו. שמח הצדיק, ויחדיו הגיעו לביתו של היהודי שהיה סוחר גדול, מן העשירים והמכובדים בקהילה היהודית באיסטנבול.
 
כיוון שרעבים היו, הציע לפניהם בעל הבית מיני מאכל ומשתה, אך הבעל-שם-טוב סירב להכניס לפיו דבר מה, שכן כבר עבר סוף זמן אכילת חמץ, ואין אוכלים מצה בערב פסח. כדי להשקיט את רעבונו הרבה בשתיית יין חזק.
 
לאחר שתיית היין המרובה, פרש הצדיק לחדר המזומן לו כדי לפוש מעט מעמל הדרך ומכובד היין.
 
בין כה וכה ירדה השמש, ועלטה כיסתה את איסטנבול. בעל הבית המארח תיכן צעדיו אל בית הכנסת כשהוא לבוש במיטב מחלצותיו, בעוד הבעל-שם-טוב סגור בחדרו וישן שינה עמוקה.
 
כשחזר בעל הבית מבית הכנסת, מאיר פנים ושמח בשמחת החג, מוכן ומזומן לעשות את הסדר, התברר לו כי האורח שבביתו עדיין ישן שינה עמוקה. כיוון שכבר הספיק להכיר בטביעת עין של סוחר כי אין אורחו אדם פשוט, הסכים להמתין עד ליקיצתו, אלא שזו בוששה. אדל סירבה להעיר את אביה, שכן ידעה כי גם בשנתו הוא פועל עניינים גדולים בשמי רום.
 
משנקפה שעה ועוד שעה, וזמן חצות הלילה הלך והתקרב, לא התאפק עוד בעל הבית ונכנס לחדרו של האורח כדי להקיצו – אלא שבבת אחת נרתע לאחוריו: הוא ראה את הצדיק שוכב במיטתו, פניו להבי אש, עיניו עצומות בחוזקה, וזרם בלתי פוסק של דמעות יורד משתי עיניו.
 
חרד בעל הבית חרדה גדולה ומיהר לצאת מן החדר כשהוא חיוור ונרעש. מעולם לא הסתופף בצִילם של צדיקים, ולא הורגל במחזות מעין אלה.
 
לא חלפו דקות ארוכות, והבעל-שם-טוב התעורר מעצמו. הוא נטל את ידיו והתפלל תפילת ערבית של חג בהתלהבות של קדושה ובהתרוממות הרוח. כשניגש אל שולחן הסדר, היו פניו מאירות כאור שבעת הימים. המארח בעל הבית ידע כעת בבטחה כי לפניו איש אלוקים נשגב וקדוש, והוא ידע את מקומו הנכון לו בפינת השולחן; מבלי אומר ודברים נתן לבעל-שם-טוב לערוך את הסדר כדת וכראוי.
 
מעולם לא חש בעל הבית מתיקות כזאת, כפי שחווה באותו ליל שימורים נעלה ונשגב. הוא לא גרע את עיניו מסבר פניו הנעימות וההדורות של הצדיק המתארח בביתו. הבעל-שם-טוב קרא את ההגדה של פסח בקול רם, נעים וצלול, כשהוא מסביר דיבור דיבור על אופנו.
 
כשהגיע בקריאת 'הלל' לפסוק "עושה נפלאות גדולות", החל לומר את הפסוק בקול רם שהלך והתגבר ככל שחזר על הפסוק שוב ושוב. המארח שכבר התרגל לסגנון החדש, התקשה להבין מה ראה לנכון הצדיק בפסוק זה דווקא להגביה את קולו בהתרגשות יתר על המידה.
 
בעל הבית לא התאפק, ולאחר גמיעת כוס רביעית שאל את האורח לפשר העניין. הביט בו הבעל-שם-טוב בעיניו המאירות, וסיפר בפשטות כי בבית הסולטן התורכי נגזרה גזירה רעה על כל יהודי תורכיה, ואיסטנבול הבירה בכללם, ועל כן התפלל כדי לבטל את הגזירה. הבעל-שם-טוב סיים את דבריו בנעימה שלווה "ברוך שם השם שעלה בידינו הדבר לבטל את הגזירה".
 
הגביר התפלא פליאה רבתי: הן הוא מנכבדי הקהילה באיסטנבול, וכל דבר הקשור לענייני הקהילה, קטן כגדול, הוא מעורב בו; אם כן, כיצד לא ידע על גזירה כללית המרחפת על ראשם של יהודי תורכיה?!
 
את פליאתו זו ניסה לפתור למחרת, כאשר בירר אצל חבריו היושבים במזרח בית הכנסת, אם ידוע להם על גזירה כלשהי. רק לאחר התפילה, כשדלת בית הכנסת נפתחה בתנופה בלתי צפויה, נפתרה התמיהה הגדולה - - -
 
ד
 
כוח עצום היה לו לסולטן התורכי ששלט על כל האימפריה התורכית האדירה. לעתים קרובות נהג הסולטן לסייר בעילום שם כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, ככל האדם. בסיורים אלו היה פוקח את עיניו ואוזניו, מאזין למצוקותיהם של האזרחים ומברר את הליכותיהם ואורחות חייהם. חשוב היה לו שאזרחיו יהיו נאמנים ושבעי רצון.
 
באחד מטיוליו הִרבה להרחיק נדוד ויצא מן העיר אל יער שהקיף את העיר סביב. הוא לא שם לב כי העמיק לחדור אל תוך היער. כשהבחין בכך כבר היה זה מאוחר מדיי, שכן חבורת גזלנים הקיפה אותו מסביב, ועיניהם יורקות זיקי משטמה וזעם. הם רוקנו את כיסו ואת תרמילו שעמו, כפתוהו וכמעט רצחוהו נפש. הללו לא ידעו כי האיש הלזה אינו אלא הסולטן בכבודו ובעצמו.
 
כשהבין הסולטן כי כלתה אליו הרעה, החל מתחנן על חייו והציע לגזלנים להיות עבדם לנצח עולם. "מה תרוויחו מכך אם גופתי תהיה מוטלת ביער?" שאלם, " אני מוכן לנקות ולבשל בעבורכם ולמלא את כל משאלותיכם. מלבד זאת" – הטעים הסולטן המחופש – " אני מומחה באריגת שטיחים מעשה אמן. שטיחים אלו שוויים הון רב, ואתם יכולים להרוויח סכומים הגונים".
 
כשדיבר הסולטן במושגים של כסף וממון, התרכך לבם של הגזלנים, ולאחר דיון קצר החליטו לקבל את הצעתו. מני אז הוא היה לעבדם שמילא אחר כל הוראותיהם. בעתות הפנאי היה יושב ואורג שטיחים מעשי אמן, נהדרים ומקסימים לב רואיהם.
 
כשהיה השטיח הראשון מוכן, נתן אותו בידם של הגזלנים על מנת למוכרו בשוק הקרוב. קודם לכן הזהיר אותם כי השטיחים עשויים בשיטת אריגה נדירה, ומשום כך שוויים רב. "מביני דבר יקנוהו מכם במחיר מפולפל".
 
לא כך חשבו באי הבזאר הגדול שבטבורה של איסטנבול. כששמעו את המחיר העצום, גיחכו והנידו ראש. "זה מעשה ידיו של אמן עולמי", הסביר הגזלן המוכר את פשר המחיר היקר.
 
בצהרי היום עבר שם סוחר יהודי עשיר שהתעניין לגבי מחירו של השטיח מרהיב העין. כששמע את המחיר העצום, חש בעומק לבו כי דברים בגו, אף על פי שהוא עצמו לא ידע להסביר זאת. כיוון שסוחר פיקח היה, ובטביעת עין הבין כי אין המוכר מפריז סתם במחיר, החל להתעניין לפשר השטיח ואורגו. כשהתפתל הגזלן בדברים, הבין כי סוד מיוחד צפון בשטיח זה, ומבלי להתמקח יתר על המידה, שילם טבין ותקילין ככל שנדרש ממנו ולקח את השטיח לביתו.
 
בסבלנות ובשקידה החל לעבור פיסה אחר פיסה, כשעינו בוחנת ומדקדקת אחר סימן כלשהו. הוא חש כי סוד צפון בשורות האריגה הצפופות והארוכות. רק לאחר מאמץ נוסף הבחין באות רקומה בשולי השטיח. הוא הפך לכאן ולכאן, התבונן בדעתו, ומחשבה התגנבה ללבו.
 
למחרת פגש שוב את הגזלן בשוק. פתח היהודי בשבח השטיח שקנה וביקש לקנות שטיחים נוספים מעשי ידיו של אורג אומן זה.
 
המוכר הגזלן התלהב ונענע בראשו במרץ: "רק אנשים מבינים ראויים לשטיחים כאלה", נענה בהתלהבות, והשניים הסכימו מיד על קנייה נוספת של שטיחים. הם נדברו להיפגש בעוד שבועות אחדים.
 
לאחר שהסוחר היהודי קיבל לידיו את עשרות השטיחים שהזמין, מצא בכולן אותיות צפונות. הוא חיבר אותן זה לזה, וחשדו שהתעורר בו זה כבר, קיבל אישוש – היה זה שמו של הסולטן התורכי בכבודו ובעצמו, שנעלם שבועות רבים מארמונו שבעיר הבירה. במשך שבועות הייתה המדינה כמרקחה, ואלפים חיפשו אחריו בכל מקום אפשרי.
 
היהודי מיהר להודיע לשר הממונה על חילות הסולטן, כי יש בידו קצה חוט למקום הימצאו של הסולטן הנערץ. קבוצת חיילים סמויים ארבה לגזלן, וכשזה הגיע אל שוק על מנת למכור את תוצרתו, מיהרו לאסור אותו. לאחר "טיפול הגון", נאלץ לגלות את מקום מחבואם שבלב היער.
 
הפתעתם של הגזלנים הייתה עצומה כשהבינו שהשבוי שבידם אינו אלא הסולטן התורכי בכבודו ובעצמו; זה בפקחותו הרבה ידע לחלץ עצמו מצרה.
 
למרות הפצרות הסולטן, סירב היהודי לקבל תגמול כלשהו על מעשהו האבירי. "שכרי הוא שהמלך ניצל!" אמר בהתרגשות רבה.
 
ישרו דבריו בעיני הסולטן, וזה הורה להעניק לו כניסה חופשית לארמון בכל עת שרק יחפוץ – דבר שהיה מותר אך ורק לראשי השרים והפקידים הבכירים באימפריה התורכית.
 
מעולם לא השתמש היהודי ברישיון הנדיר שקיבל מהסולטן. עשיר ונכבד היה, ומעולם לא נזקק לטובות מאיש, גם לא מהשולטן בעצמו.
 
חלפו שנים, הסולטן מת, ובמקומו שלט בנו. גם היהודי העשיר נאסף אל אבותיו, אך גם בנו שהיה עשיר מופלג, לא ניצל את הרישיון המיוחד שירש מאביו, שכן גם הוא היה מראשי הקהילה ומנכבדיה, והכול הגיעו לפתחו.
 
ה
 
הסולטן יורש העצר לא ביטל את מנהגו של אביו לטייל ברחובות ערי ממלכתו כדי להתוודע ולהכיר את המון העם; אלא שבמקום מעטה האלמוניות, הוא עשה זאת כשהוא בהדרו, מלווה בכמה מנאמניו ובראשם הווזיר הגדול, מנכבדי הארמון.
 
אותו היום שבו אירע סיפורנו, יצא הסולטן עם וזירו לטייל בסמיכות לרובע היהודי, באחת משכונותיה של איסטנבול. היו אלו ימי ההכנה לחג הפסח, והשולטן הבחין בחבילות המצות שהיהודים נטלו עמם. הסולטן התפלא לפשר העוגות המשונות הללו ושאל את וזירו הנאמן והחכם.
 
זה ניצל את ההזדמנות והסיח לפי תומו, כי זה מאכלם של היהודים בחג הפסחא היהודי. "עוגות אלו עשויות מקמח ומים שמעורב בהם דם".
 
"דם?" התפלא הסולטן, "איזה דם?"
 
הווזיר פקח לעומתו זוג עיניים תמהות: "וכי אין אדוננו יודע כי היהודים מערבים דם של ילדים מוסלמים במאכלי הפסחא שלהם?" הווזיר נתן לסולטן שהות לעכל את הדברים, ולאחר מכן הוסיף ב'ידענות' מופלגת: "המהדרים שביהודים אוכלים מצות 'שמורות' דווקא, ואלו הן המצות המעורבות בדם ילדינו. אם ברצונו של הסולטן – הטעים הווזיר – יוכל לברר זאת על נקלה".
 
מבלי להשתהות עצרו השניים בסמוך לאחד היהודים שנשא עמו חבילת מצות מכובדת. "האם אלו מצות רגילות או מצות שמורות?" שאל הווזיר בעָרמה.
 
"מצות שמורות אלו", קד היהודי ביראת כבוד. "אלו הן המצות המובחרות ביותר. אופים אותן בזהירות מיוחדת ובדקדוקים יתרים".
 
הווזיר נתן מבט רב משמעות בסולטן, ומאז לא סתם פיו מלהסית נגד היהודים, ועל העונשים הראויים לאנשים שפלים אלו.
 
בו במקום הורה הסולטן לערוך רשימות מדוקדקות אחר כל היהודים שמקפידים על אכילת מצות שמורות ולאסרם במפתיע ביום הראשון של חג הפסח על מנת להרגם. דם תחת דם. הסולטן הורה לשמור על חשאיות רבה בכל הנוגע בפרטי הגזירה, כדי שהיהודים לא יתחכמו יתר על המידה.
 
ואולם לא ינום ולא ישן שומר ישראל. ובליל ערב חג הפסח הופיע מצילו של הסולטן בחלומו של בנו: "עורה, בן; סכנה גדולה מרחפת על יהודי העיר, ובכוחך להצילם. יש בידך הזכות הנדירה להיכנס אל ארמונו של הסולטן גם מבלי לבקש רישיון. על כן החש פעמיך אל הארמון ואמור לו כי הווזיר שלו העליל על היהודים עלילת כזב שכביכול הם משתמשים בדם של מוסלמים".
 
היהודי הקיץ משנתו בבעתה, הרהר בדעתו כה וכה והגיע למסקנה כי אך חלום הוא. "חלומות שווא ידברון", חתם את מסכת ההרהורים הקצרה, הסתובב לצדו האחר ושב לשקוע בשינה עמוקה.
 
בתוך זמן קצר לאחר מכן, שוב הופיע אביו בחלומו, והפעם פניו דאוגות וטרודות יתר על המידה. "קום בני, אל תתמהמה; לך כעת אל ארמון הסולטן ואמור לו כי כל דברי הווזיר הם עלילת דם זדונית. אף סימן אתן בידך, שכן הווזיר הנו מתחזה ואינו מוסלמי אמִתי. אם ברצונו של הסולטן, הוא יכול לשלוח חיילים לביתו וימצאוהו ישן על מיטתו כשעל חזהו שתי וערב, סמלם של הנוצרים".
 
היום כבר החל להאיר כאשר הקיץ הבן משנתו. הוא הבין כי אין אלו דברים פשוטים, וכי עליו למהר ללכת לארמון הסולטן, מבלי לדעת מה קורה בדיוק. שעות מספר ארכה לו הדרך, וכשעמד בשערי ארמון הסולטן, היה זה שעה קלה לפני רדת ליל שימורים.
 
בשערי הארמון הראה את התעודה שבידו לשומרי הסף, והוא הורשה להיכנס עד לפנַי ולפנים. כיוון שלא חפץ לעורר את זעמו של הסולטן, הקדים תחילה לזמן עצמו אל אמו של הסולטן, אלמנתו של הסולטן הקודם שניצל בזכות תושייתו של אביו.
 
כשנכנס ללשכתה, כבר הייתה שעת ערב מאוחרת למדיי. הוא סיפר לה את כל דבר החלום, בהוסיפו כי ברי לו שאין אלו דברים ריקים. "מעומק ליבי אני מפיל תחינה לרגלייך, כי תלכי אל בנך, אדוננו הסולטן ירום הודו, ותסירי את רוע הגזירה המרחפת מעל העם היהודי – אף על פי שאני עצמי איני יודע איזו גזירה היא זו".
 
אֵם השולטן משכה בכתפיה. היא הייתה מעורה בכל ענייני הארמון, אך לא ידעה על גזירה כלשהי המתוכננת כנגד העם היהודי; העם שהכירה לו טובה עמוקה. אולם בכל זאת חששה שמא דברי החלום אינם הבל והחליטה להתחכם.
 
היא נכנסה לחדרו הפרטי של בנה הסולטן, העירה אותו בבהילות משנתו הערבה וסיפרה כי לפני שעה קלה הגיע אליה בחלומה בעלה, אביו, והזהיר אותה מפני מעשיו הרעים של בנם. "שמא אתה יודע על איזה מעשה כיוון אבא?" שאלה אם הסולטן.
 
תמה הבן תמיהה רבתי. קורי השינה האחרונים כבר הוסרו מעיניו, והוא השתאה לנוכח ה'מתקפה' הבלתי צפויה. "אמא יקרה, לא עשיתי כל מעשה רע" – אמר הבן – "כל מה שאני עושה, אני מתכוון באמת ובתמים לטובת אזרחיי ונתיניי".
 
"אולי עשית דבר לא טוב ליהודים?" ניסתה האם לכוון את בנה קרוב למטרתה.
 
"כן אמא" – השיב הסולטן – "לגבי נתיניי היהודים עשיתי דבר, אבל אין זה דבר רע אלא דבר טוב, ואין ישר וצודק מזה. יש ביניהם יהודים שאוכלים מצות מעורבות בדמם של בני עמנו המוסלמים, ועל כן ציוויתי לתפסם ולהרגם לעיני עם ועדה כדי לבער הרע מקרבנו".
 
כעת הבינה האם כי צדקו דברי החלום של היהודי, והיא גילתה את אוזנו של הסולטן על בואו הלא צפוי של היהודי ועל חלומו. היא טרחה להזכיר לו את הזכות הגדולה שיש לאותו יהודי סוחר שבא הלילה לבנו בחלומו, בכך שהציל את אביו מחיי עבדות מחפירים ואולי אף ממוות.
 
בו במקום הורה הסולטן להביא לפניו את היהודי. בזָכרו כי ליל שימורים הוא, ידע היהודי בביטחון פנימי כי יצליח במשימתו להצלת העם היהודי. הוא נפל אפוא לרגלי הסולטן ובקול נרגש חזר וסיפר את שני החלומות שחלם, והפציר בסולטן לקבל את דברי החלום כפשוטם. הוא אף הטעים כי הווזיר הראשי אינו אלא נוצרי המתחזה למוסלמי והמליץ לסולטן לשלוח מיד חיילים לביתו כדי להיווכח האם אמת בדברים אם לאו.
 
חמתו של הסולטן בערה בו. שעה קלה לאחר מכן פרצה כיתת חיילים לביתו של הווזיר, והם מצאוהו שוכב במיטתו כששתי-וערב מוזהב מונח על חזהו. קנאתם לדתם בערה בהם, והם רצחוהו במקום מבלי דין ודברים. טרם הספיק לפקוח את עיניו, וכבר התפגר הנבל הלזה.
 
הירח האיר את אופל הלילה בבהירות רבה. אותה השעה ישב הבעל-שם-טוב בליל הסדר וקרא בקול נלהב שוב ושוב "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו"...
 
ו
 
היהודי סיפר את השתלשלות האירועים למחרת, לאחר התפילה, כאשר חזר מארמון הסולטן היישר אל בית הכנסת. הוא סיפר על הגזירה הרעה שהייתה תלויה מעל ראשי היהודים.
 
כעת הבין מארחו של הבעל-שם-טוב, כי אכן צדיק מופלא ומורם מעם נמצא בביתו, וכי בכוחו השמימי הצליח לבטל את הגזירות הרעות. הוא ידע היטב בכוחו של מי בוטלה הגזירה האיומה.
 
* * * 
  
לאחר כל התלאות הללו הבין הבעל-שם-טוב כי דרכו לעלות לארץ הקודש לא תצלח, ועם הספינה הראשונה שב אל מקום משכנו במז'יבוז'.
 
בשובו חיבר פירוש למזמור ק"ז בתהלים על המזמור "הודו לה' כי טוב יאמרו גאולי השם. בזכות אותה הצלה גם תיקן לאכול סעודה שלישית ביום טוב אחרון של פסח, הנקראת בשם "סעודת משיח".
 
(מקורות: סיפורי חסידים לגר"י זוין; יחיד בדורות, לר"י אלפסי, עמ' 185 ואילך, עם המקורות שם)



שם:
כותרת:
תגובה:
כתוב את המספר לאימות:














אתר הבית של חב"ד בישראל | נוסד על ידי חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד באה"ק | טלפון: 072-2492667 | דואר אלקטרוני: admin@chabad.co.il

חבד ירושלים
חבד תל אביב
חבד חיפה
חב"ד ראשון לציון
חב"ד פתח תקוה
חב"ד אשדוד
חבד נתניה
חבד באר שבע
חבד חולון
חב"ד בני ברק
תפילין
צדקה
שיעורי תורה
ספרי יהדות
מזוזות
זמני הדלקת נרות שבת
כשרות
טהרת המשפחה
חינוך יהודי
אהבת ישראל
חבד בעולם
חבד ניו יורק
חבד צרפת
חב"ד הודו
חבד תאילנד
חבד סין
חבד לונדון
חב"ד טורקיה
חבד יוון
חבד ברצלונה
הרבי מלובביץ'
וידאו מהרבי מליובאוויטש
אגרות קודש
תמונות של הרבי
הרבי מלך המשיח
מופתים הרבי מחב"ד
מפגשים עם הרבי מחבד
נבואות הרבי
הרבי והבבא סאלי
הנביא מקראון הייטס
ימות המשיח
בית המקדש
גאולה ומשיח
פסק דין: הרבי מלך המשיח
אליהו הנביא
תחיית המתים
סיפורי משיח וגאולה
הגאולה בעולם שלנו
משיח באקדמיה
זמן הגאולה
RSS
Facebook
Twitter