סיפר אחד החסידים:
 
"בפסח הראשון שלאחר חתונתי, בשנת תשל"ו, נסעתי עם רעייתי לבוסטון לערוך שם 'סדר' פסח לעולי מדינות חבר-העמים בעיר. לשם כך יצאנו כמה ימים לפני הפסח כדי להספיק לערוך את כל ההכנות לקראת ה'סדר'.
 
"מכל מקום, לא רציתי לוותר על מצות שהעניק הרבי בערב פסח בעבור כל מי שעורך 'סדרים' ציבוריים, ולשם כך סידרתי לעצמי טיסת הלוך ושוב לרבי בערב פסח. לשם כך ארגנתי מראש מכונית עם סירנה שתיקח אותי במהירות מ-770 בחזרה לשדה התעופה, כדי שאספיק להגיע בזמן.
 
"מששמעו החסידים בבוסטון על נסיעתי, ביקשו ממני שאבקש מהרבי מצות גם בעבורם, ואני כמובן הסכמתי.
 
"בצהריים של ערב פסח נעמדתי בתור המקבלים. כשהגיע תורי, נתן לי הרבי שתי חבילות מצות בעבור סדרי פסח לעולים הרוסים בבוסטון. או אז ביקשתי מהרבי מצות גם בעבור החסידים המתגוררים בעיר.
 
" הרבי הוציא חבילה נוספת ומסרה לידי, ובעודנו אוחז בקצה החבילה, שאל אותי, "זה יגיע לשם היום?" עניתי שיש לי טיסה לבוסטון שתצא עוד מעט, ובחוץ ממתינה לי מכונית עם סירנה כדי להוביל אותי במהירות לשדה התעופה. ואולם הרבי שאלני עוד פעם, "אבל, תגיע לשם היום?!" הבנתי שהרבי אינו שואל סתם וכי יש דברים בגו. שתקתי אפוא. הרבי נתן בידי את החבילה ואמר, "ווי ס'זאל נאר זיין" (כלומר, איך שזה יהיה).
 
"מיד יצאתי לרכב שהמתין לי ונסענו במהירות. בדרך אירעה תאונת דרכים שגרמה ל'פקק' תנועה ענק, והנסיעה לשדה התעופה התארכה הרבה מהמתוכנן. החמצתי את הטיסה המתוכננת ויצאתי לבוסטון רק בטיסה הבאה. הגעתי אפוא לבוסטון מאוחר מכדי לחלק את המצות של הרבי לאנ"ש בעיר ומסרתי להם את המצות רק למחרת, לקראת ליל הסדר השני.
 
"אין צורך לומר שבדיעבד הבנתי היטב מדוע הרבי שאל דווקא על החבילה שנועדה לחסידים, אם היא תגיע באותו היום... שכן אין מילה מדברי הרבי שבה ריקם..."