אחד משמותיו של חג הפסח, כפי הנראה המודרני שבהם, הוא 'חג החירות'. הכינוי 'זמן חירותנו', שמקורו בנוסח התפילה, עבר 'שדרוג' ו'מתיחת פנים' והפך לחג החירות.
 
במצרים היו בני ישראל במעמד של עבדים. כאשר יצאו ממצרים, קיבלו לראשונה מעמד של עם בני חורין, ומאז נהייתה החרות מעול זרים להוויה הטבעית של עמנו. גם כאשר יצאנו שוב לגלות ולעבדות – לאחר כל חורבן – לעולם לא חזרנו להיות עם עבדים, כמו במצרים. אמנם נתפסנו בשבי, אך במהותנו נותרנו בני חורין. חז"ל אמרו: "כל ישראל בני מלכים הם", ובן מלך נותר בן מלך במהותו תמיד, גם כאשר נמצא בגלות ושבי.
 
כיום, עבור חלקים גדלים והולכים מהציבור הישראלי, החירות של חג הפסח ובעצם החג כולו מתמצה בהיותו חופשה ארוכה ותו לא. לצערנו, רבים אינם מבינים או יודעים את משמעותו האמיתית של החג.
 
מהי אכן המשמעות האמיתית של החירות? מה מתכוונים בעת שאומרים בהגדה: "עתה בני חורין"?
 
*
 
בליל הסדר שתינו ארבע כוסות יין, כנגד ארבע לשונות של גאולה שאמר השם למשה רבינו על גאולתם של ישראל: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". שלוש הלשונות הראשונות מסמלות את היציאה וההצלה ממצרים, והלשון הרביעית – את מטרתה של יציאת מצרים – מתן תורה.
 
זו אפוא המשמעות של בני חורין – אלו שחופשיים למלא את רצונו של מלך מלכי המלכים באין מפריע. הגלות המצרית הייתה מין גיבוש לקראת מתן תורה, והיום בו הסתיימה הגלות היה היום בו קיבלנו את 'תעודת החירות'. חג הפסח הוא היום בו הפכנו רשמית לעם שראוי לקבל את התורה.
 
 מי שמודה על ההצלה מהשעבוד וגאולת העם, אך שוכח מ'ולקחתי' – שוכח ממתן תורה – מחמיץ את המטרה שלשמה יצאנו, ניצלנו ונגאלנו. המשמעות האמיתית של חג החירות מורכבת מארבע הלשונות של הגאולה יחד, ומי שמוחק לשון אחת, הוא כמו מי ששותה בליל הסדר רק שלוש כוסות ולא ארבע, ולא יוצא ידי חובה של ביטוי החירות.
 
*
 
מלבד ארבע הלשונות, ישנה לשון נוספת המופיעה בתורה: "והבאתי". לשון זו מתייחסת למטרה הסופית של יציאת מצרים – הבאת עם ישראל לארצו, וגם כנגד הלשון הזו יש כוס – כוסו של אליהו הנביא.
 
כוסו של אליהו המסמלת את האמונה היהודית בבואו של מבשר הגאולה האמיתית והשלמה. הכוס נשארת על השולחן עד סיומו של הסדר ומחזירים את תכולתה לבקבוק בסמוך לאמירה, 'לשנה הבאה בירושלים', כי הכוס הזו קשורה לירושלים הבנויה – לבניין בית-המקדש שיתממש לאחר בשורתו של אליהו הנביא על הגאולה.
 
אי אפשר להפריד בין הביאה לארץ ישראל – בין 'והבאתי' – לבין האמונה בגאולה השלמה. כשמתמקדים בעצם הביאה לארץ ישראל ולא הולכים בדרך התורה – הדרך המובילה לגאולה השלמה – לא מתחברים באמת לארץ ישראל. ויוכיחו המוני הישראלים שירדו מהארץ בשלב זה או אחר של החיים.
 
התורה היא דרך החיים המותאמת בשלמות לנפש היהודי, ולכן רק עמה נוצרת לו חירות אמיתית וברת קיימא. הבה נגשים את החירות שבידינו – החירות שמספקת הליכה בדרך התורה – ונזכה להתגלותו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ולהתגשמות החזון: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל".