פרשתנו, פרשת ויקהל, מתחילה ביום שאחרי יום כיפור, היום בו משה רבינו ירד מהר סיני כשהוא מביא עימו את הלוחות השניות, כפי שקראנו בסוף הפרשה הקודמת - פרשת כי תשא.
 
בעליה הראשונה, משה מקהיל את כל בני ישראל ומתחיל לומר להם את המצוות שקיבל מאלוקים. הוא מתחיל עם המצוה לנוח בשבת קודש ולא להדליק אשר בשבת, וממשיך במצווה לתרום עבור הקמת המשכן, תיאור הקמת המשכן עצמו, כלי המשכן ובגדי הקודש של הכהנים. 
 
בעליה השניה אנו קוראים על כך שבני ישראל - האנשים והנשים - מגיעים עם נדבותיהם שנתנו מרצונם, והם מביאים זהב, כסף, נחושת ושאר אבנים טובות עבור חושן המשפט (הנמצא על ליבו של הכהן), וכן תבלינים שונים ושמן.
 
בעליה השלישית, משה נותן לבצלאל ואהליאב שנבחרו על ידי הקב"ה (בפרשה הקודמת) להתחיל את עבודת הקמת המשכן. בני ישראל המשיכו להביא נדבות עבור המשכן, עד שהאחראים הודיעו למשה כי יש להם יותר ממה שהם צריכים עבור כל הבניה. משה מודיע לעם ישראל להפסיק את התרומה כיון שיש מספיק לכל הנצרך.
 
בעליה הרביעית, ממשיכים הבונים והיוצרים בבניית המשכן עם החומרים שנתרמו, והבניה מתקדמת לפי ההנחיות שמשה רבינו קיבל בהר סיני. בעליה זו מכינים את הוילונות והאבזמים.
 
בעליה החמישית נמשכת בניית המשכן, כולל הכנת הדפנות, וארון הקודש (בו מונחים לוחות הברית), המכסה לארון והפרוכת (המבדילה בין הקודש וקודש הקודשים).
 
בעליה השישית מכין בצלאל את מנורת הזהב וכליה. כאן הוא גם מכין את מזבח הקטורת, את שמן המשחה ואת הקטורת.
 
בעליה השביעית בצלאל מכין את המזבח עליו מוקרבים הקורבנות. הוא בונה את הכיור מנחושת, מהמראות של הנשים. בתחילה משה לא רצה להשתמש במראות כיון שהן סימלו את ההבל של התקשטות הנשים, אך הקב"ה החשיבן מאוד יותר מכל דבר אחר, כיון שעלי דין השתמשו השנים להתייפות בפני בעליהן בעת העבדות הקשה במצרים. למרות שהכיור היה הכלי האחרון שנבנה, למעשה הוא הראשון בו משתמשים הכהנים מידי יום בתחילת עבודתם במשכן ובמקדש.