המושג "ויקהל" מביע רעיון של חילוץ החלק הטוב מהכלל. הערב רב גרם לחטא, לכן נצטווה משה עתה לחלץ את החלק הזך והטהור של העם מאלו שהביאו לעולם את הזוהמה
דמות ענוגה, רכה, ונעימה נקלעת לסבך מביך... היא מנסה להחלץ מהכורים הסוגרים עליה... היא מייחלת למי מנוחות ושלווה, אך מעגלי הצדק המופרים, מנחים אותה לקראת מידה של דין וגבורה. הכלום תפריז אז בסערה ותפרוץ את רסן המאזן של גבולות ומדידה?
את פתיחת השיעור היא פתחה בפרישת מפה צחורה על שולחן שעמד במרכז הכיתה ועליה היא ערכה פמוט כסף מבריק, בקבוק יין מאדים, ושתי חלות ריחניות היא כסתה במפית עליה היו רקומות אותיות מוזהבות של "לקראת שבת ויו"ט"...
תלמידים נרגשים הקיפו את השולחן וציפו בדומייה לפתיחת טקס קבלת השבת...
תחושה של סיפוק מילאה אותה והיא העבירה מבט סוקר חולף על פני תלמידיה...
לפתע חבט מאן דהוא בשולחן והוא קרס ועימו כל התכולה שעליו... היין שנשפך מבינות לשברירי הבקבוק, הנרות שנתגלגלו על הרצפה הרטובה והמפה המוכתמת ספוגת המשקה העיבו על רוחה העגומה והמאוכזבת... שאון ההמולה ושאגות פראיות נטולי-הרסן של תלמידים מתפרעים, הציתו את דמה של המורה הצעירה, והיא חשה פתע את מידת הדין והגבורה משתוללת וסוערת בקרבה.
היא נתכוונה לנסוך אווירה של קודש ע"י אותם פריטים שסדרה על שולחן השבת, אך היא לא היתה מודעת למיתרי לחץ ומתח בינות התלמידים... הייתה שם אנרגיה של הרס וחורבן של רגשות כעס עצור וכאב שחיפשו מוצא חצוף להתפרץ, להשתחרר ולכלות... הכח המהרס הזה כילה כל זכר של השראה מכלי הקדש שערכה על השולחן.
לו הייתה, אכן, מחדירה עימה המורה בהיכנסה החדרה בראשית השעור אווירה של רוממות, של סבר רציני וארשת שיש בה מבע של סמכות שאינה נתונה לערעור והמהולה בקמעה של רוך ע"י קידומם של תלמידים בברכת שלום, מלבבת ומרוממת, כי אז היתה עוצמה זו של מידת הגבורה שבה מגוננת אף על הפריטים השונים בכיתה, שימשיכו לקרבם תוכן משמעותי ואורות...
לו היתה מקדמת את חדירתה זו של התרוממות המורה בראשית השעור, רוממות והדרת כבוד המוסד, בליווי של דרישת ראשי המוסד ומנהליו להישמע לכללי ביה"ס ולחוקיו באופן עקבי ויציב שאין לערער עליהם בשל החומרה שבהם, אותה יסד כבר המוסד והשתית בקרב מוריו ותלמידיו... כי אז היה לסמכות המורה, תוקף עז יותר ומרותה של המורה הצעירה היתה חסויה אז יותר ומוגנת, כך שחוקיה הם, היו ברי משמעות ואז היה הדבר מתבטא במשמעותם התכנית ורבת המסר של כל אותם אביזרים זעירים שהיתה מציגה במעמד בני הכיתה... ואיש מבין התלמידים לא היה מעז אז להפר את המשמעת בשל חומרת הדין ומידת הגבורה שלה.
חילוץ הטוב
בטרם חטא העגל, כשהזוהמה של הערב רב עדיין לא פגעה באווירה של העם, היו האביזרים הזעירים וכלי הקודש עשויים להמשיך לקרבם שכינה מאותו מקור נעלה של עצמות ה' שהסמל שלו הוא מקיף וסובב... הוא המשכן.
האור הממלא תמידות את כל העלמין, נמשך מאותו קו מצמצם של שכינה, אך המשכת אור ה' מרמת המקיף והמסובב של עצמותו יתברך, נתפסת דוקא ע"י כלי המשכן...
הארון ממשיך לקרבו את חכמת ה', המנורה את החסד והשולחן את הגבורה שהוא מקור העושר, ולכן אומרים חז"ל מי שרוצה להחכים שילך ימינה ומי שרוצה להעשיר שיצפין (ילך צפונה) וזוהי הסיבה שבראשית פרשת תרומה פונה ה' למשה בצווי להכין את כלי המשכן.
כשאין זוהמה "מפריעה" שהיא מהרסת ומחריבה, יכולים הכלים הזעירים להמשיך את השכינה המקפת והסובבת ומגינה בסמל של משכן.
המושג "ויקהל" מביע רעיון של חילוץ החלק הטוב מהכלל. הערב רב גרם לחטא, לכן נצטווה משה עתה לחלץ את החלק הזך והטהור של העם מאלו שהביאו לעולם את הזוהמה, ודבר זה עשוי להעשות מתוך מידה של המתקת הדין, מתוך נועם וחסד.
חטא העגל החדיר לעם את זוהמת הערב רב, והיא היתה משבשת את המשכת השכינה ע"י כלי המשכן, לכן הציווים בפרשת תרומה שנאמרו בטרם חטא העגל, פתחו בכלי המשכן, שמגמתם היתה להמשיך את האור המקיף והמגן בסמל המשכן, ולכן לאחר צווי בנית כלי המשכן המשיך ה' בפקודת בנית המשכן לכשעצמו.
חטא העגל שיבש את החוקיות של מערכת זו, של המשכת האורות המקיפים והעליונים לכוון למטה בכלי המשכן, היות והחיצונים פוגמים בה והיא זקוקה לשמירה מפניהם, לכן נצטווה העם בתחילת פרשת ויקהל, תחילה להמשיך את קדושת השבת שהיא מגנת ביותר, היות והיא מגעת למקיפים באור העצמות הנעלה ביותר, (שם אין יניקה של חיצוניים, כי משמעותה של השבת היא שיבה והתרוממות קודש למקור ולכן נפרדים אז מהאדם החיצונים, הם מרפים אותו ומסתלקים ממנו, כפי שמובא בתפילת כגוונא) קדושה זו מגנה על קדושת המשכן, המה המקיפים העצומים פחות והמתבטאים ביריעות הסוככות ובקרשים התומכים, והמשכן ביריעות המקיפות שבו ובקרשיו התומכים מגן על האור הממלא והפנימי שנמשך ע"י כלי המשכן מפני החיצוניים שבאו אז לעולם בשל זוהמת חטא העגל, בעטיו של הערב רב.
החסידות מבהירה את הסדר ההדרגתי שבצוויים בפרשת ויקהל:
בראשית, מגיע הצווי לשמירת השבת, לאחריו הצווי לבנית המשכן ולבסוף נצטוו העם לבנות את כלי המשכן. (תורה אור – ויקהל)
ואולם אותה גבורה שהיא מגנה ושומרת, הכיצד נשתית אותה בקרבנו לבל תפגום בנו ותשבש, חלילה, את יחסי החברה התקינים שלנו? הכיצד תפיק מידת הגבורה שבנו, תועלת מירבית ומוחלטת בכך שתצליח להשכין השראה של אווירת הרוממות בקרב תלמידינו ותעניק לנו מצידם יחס מכבד, מציית וסר למשמעת?
גישה הרסנית
אדם שטבעו הוא גבורה, עשוי להגזים ולהפריז ולמצוא רק את המעוות והחסר במערכת. גישה זו הרסנית היא ביותר. אך מאידך הבלגה וויתורים לכוחות זידוניים עויינים, היא מדיניות של הרס וחורבן אף היא.
היכולת להשתמש במידת הגבורה מתוך שיקול ומאזן, בזהירות ורק באותן עיתות שזקוקים לה, במינון הנכון, עשויה להביא למצב של הפקת התועלת המוחלטת במצב ותאפשר לאדם שנקלע לסבך להחלץ ממנו בכבוד.
רק אדם נבון, היודע להתבונן לעומקו של המצב בממדים של אורך רוחב ועומק, עשוי להגיע למסקנה הנכונה של תכלית הגבורה ומטרתה בתנאים הנוכחים...
והוא, הוא שעשוי לייעץ לנבוכים ולהביא את הגבורה שלהם להמתקתה, כך שבעלי מידת הגבורה לא יסתכנו בהשתמשם בה אם אין בה כל צורך.
הדבר משתקף בזוהר הקדוש לפרשת פקודי, בבאורי הרב הקדוש ר' לוי יצחק, אביו של הרבי ובהבהרת דברים אלה בדברי הרבי...
רבי חייא ורבי יצחק ורבי יוסי היו הולכים בדרך, בעודם מהלכים פגע בהם רבי אבא, אמר ר' חייא לחברים, ודאי שהשכינה היא עמנו כי היא הזמינה לנו את רבי אבא שיתחבר עמנו..
ומבואר בספר לקוטי לוי יצחק כי רבי יצחק מסמל את מידת הגבורה הנמשכת לעולם המלכות ע"י מידת היסוד, היות והיסוד היא מידה בה מצטמצם המשפיע לדרגתו התחתונה ביותר והוא מתחבר עם המקבל ומשפיע אליו. המקבל הוא סמל לעולם המלכות.
ר' חייא מסמל את מידת היסוד ור' יוסי את מידת המלכות, המתגלמת ע"י המקבל.
ר' אבא הוא סמל של בינה, מעולם הבינה נמשך מקור הגבורה והוא המהווה עילה וסיבה לקיומה של מידת הגבורה אך בעולם הבינה גם ניתנים הגבולות והחוקים המדודים והשקולים כיצד לנהוג במידת הגבורה, כך שהיא מקבלת איצטלה של נועם, רוך וחסד בסמל של גבורה ממותקת.
הגבורה המתמתקת בשורשה, היא ספירת הבינה המתגלמת בר' אבא והוא מהווה סמל לכל אותם מדריכים, משפיעים, רבנים ומורי הוראה העשויים לייעץ לנבוכים כיצד להמתיק את מידת בגבורה שבהם, כיצד למתן את הכעס והקצף, כיצד להבליג על כל אותן התפרצויות מסוכנות. מופרזות ומוגזמות, כך שהאווירה תהיה קדושה, מרוממת ומוגנת.
וכך מתבטא הרבי בדבריו לבאור הזוהר עפ"י פרושו של אביו המקובל, הרב ר' לוי יצחק: "לקבל עצה והוראת דרך מיהודי שלמעלה ממנו, רב ומורה הוראה, משפיע ומדריך, כיצד להמתיק טבע הגבורה שבנפשו".
(תורת-מנחם, תפארת לוי-יצחק עמ' ר"נ)
