לבניית המשכן נדרשו מתכות, בדים ועוד חומרים שונים. השם הורה לבני-ישראל לתרום "זהב וכסף ונחושת" ועוד כתריסר חומרי גלם שונים – מגוון רחב שאפשר השתתפות בבניית המשכן לכל יהודי ש"ידבנו לבו".
 
נדיבות הלב היא המפתח לקיום אחת המצוות החשובות ביותר – מצוות הצדקה. ומצאו כאן רבותינו הראשונים (בעלי התוספות) רמז לשלושה אופנים של נדיבות-לב: הגבוה ביותר נקרא "זהב" – ראשי-התיבות "זה הנותן בריא" – רמז לנתינה משוחררת מאילוצים, על טהרת הרצון הטוב להיטיב. האופן הנמוך מזה הוא "כסף" – ראשי-התיבות "כשיש סכנת פחד" – נתינה שנובעת מפחד וחשש מצרה מתרגשת, מתוך תקווה שתקדם הצדקה את פני הרעה ותציל ממנה. האופן השלישי הוא "נחֹשת" – ראשי-התיבות "נתינת חולה שאמר תנו". כלומר, צדקה שמגיעה לאחר שצרת החולי כבר התרחשה.
 
את ה"זהב וכסף ונחשת" ניתן להקביל גם לשלושה שלבים בתולדות עם ישראל: בזמן הבית הראשון הייתה תקופת ה"זהב" – התקופה המושלמת מבחינה רוחנית. בהמשך, בבית השני חסרו כמה דברים חשובים וקינן פחד שכל קיומיותו של בית המקדש וממילא מעמדו הרוחני של עם ישראל נמצא בסכנה. הסכנה הנרמזת ב"כסף".
 
לאחר מכן, מאז החורבן אנו נתונים בחולי רוחני. אנו נמצאים במצב "נחשת", בו אין לנו אלא לומר 'תנו': לבקש מהקדוש-ברוך-הוא לעשות עמנו צדקה ולהביא אותנו תכף ומיד אל העידן המושלם מכולם – עידן הבית השלישי.
 
(התוועדויות תשנ"ב כרך ב עמוד 82)