הציווי האלוקי לבנות מקדש להשם מופיע בפרשת-השבוע: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". חז"ל אמרו כי "כל מקום (בתורה) שנאמר 'לי' – קיים לעולם". השאלה היא, כיצד אכן מתקיים כלל זה בפסוק 'ועשו לי מקדש' – הלוא בית-המקדש לא קיים בזמן הגלות?
 
אחד ההסברים על כך מבוסס על הפסוק ביחזקאל "ואהי להם למקדש מעט", שעליו אמרו חז"ל: "אלו בתי-כנסיות ובתי-מדרשות". כל בית כנסת ובית מדרש הוא 'מקדש מעט' שהשכינה שורה בו, ובתי כנסת תמיד היו ויהיו. זהו אפוא הקיום הנצחי שיש למושג 'מקדש'.
 
הסבר נוסף הוא על פי מאמר אחר של חז"ל על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מכך שנאמר בפסוק 'בתוכם' (בלשון רבים) ולא 'בתוכו', דרשו חז"ל שהכוונה היא "בתוך כל אחד ואחד מישראל". כלומר, כל יהודי מצווה לעשות מעצמו ומביתו מקדש לקדוש-ברוך-הוא. כל יהודי יכול וצריך לקבוע בביתו מקום וזמן ללימוד תורה ולתפילה, ובדרך זו הוא יכול להיות מקדש להשם בכל מקום ובכל עת.
 
בבית-המקדש שבירושלים נמצאו שלושת העמודים שעליהם העולם עומד: תורה –  הלוחות שבארון הברית וחכמי הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית, עבודה – עבודת הקרבנות והתפילה שליוותה אותה, וגמילות-חסדים – לשכת חשאין שהייתה מוקד של מתן בסתר.
 
כך גם המשכן הפרטי שבביתו של כל יהודי צריך להכיל את כל שלושת העמודים הללו. בכל בית צריך לקבוע עתים לתורה, להתפלל (את הברכות והתפילות שאינן נערכות בציבור) ולגמול חסדים –  באמצעות קופות צדקה או גם בקיום מצוות הכנסת אורחים וכדומה. כך נמהר את התגלותו של בית-המקדש השלישי, שיהיה נצחי כפשוטו ויעמוד לעולם.