חז"ל מספרים, שבשעת קריעת ים-סוף נוצרו בים שנים-עשר שבילים – כנגד שנים-עשר השבטים. כל שבט צעד בנתיב מיוחד לו בתוך הים. לשם מה חולל הקדוש-ברוך-הוא בקיעות כה רבות במים? מדוע לא די בנתיב אחד לכל העם?
 
הדבר יוסבר על-פי משמעותה הפנימית של קריעת ים-סוף. כאשר נקרע הים הגשמי, נקרע גם ה'ים' הרוחני. ים מסמל הסתר. כשם שהים מכסה על כל מה שיש בו, עד שאין רואים אלא מים ואין מבחינים בכל מה שנמצא מתחת למים – כך גם יש 'ים' רוחני שמכסה ומסתיר גילויים אלוקיים. קריעת הים משמעותה 'קריעת' ההסתר. האפשרות לראות גילויים אלוקיים נעלים ביותר. וזה מה שהתרחש בעת קריעת ים-סוף.
 
התגלות אלוקית מופלאה יוצרת התעוררות כללית בנשמות, אך היא עלולה לחלוף מבלי להותיר חותם ממשי. האדם נדרש לתרגם מיד את ההתעוררות למעשים, להעניק לה משמעות של קיימא, ובתרגום הזה – שונים האנשים איש מרעהו.
 
שנים-עשר השבטים היו למעשה שנים-עשר סגנונות של עבודת השם. שנים-עשר סגנונות של תרגום מעשי להתעוררות רוחנית. כל שבט ייצג סגנון מסוים. בקריעת ים סוף נחשפו גילויי אלוקות עצומים, ושנים-עשר השבילים שנוצרו סימלו את שנים-עשר הסגנונות של התרגום המעשי של הגילויים הרוחניים.
 
חשוב לדעת, כי התרגום המעשי הוא לאו דווקא בגדולות ונצורות. התורה מלמדת אותנו שהקדוש-ברוך-הוא מצוי גם בדברים הקטנים וה'פשוטים', כמו ההלכות ה'פשוטות' של חיי היום-יום. זו עשייה שנדמית כקטנה, אך האמת היא שגדול כוחה לקרב את הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.
 
(ליקוטי שיחות כרך ו עמוד 304)