לאחר מלחמת עמלק ציווה הקדוש-ברוך-הוא לזכור תמיד את החובה למחות מהעולם כל זכר מעמלק. עמלק העז לצאת למלחמה בעם ישראל לאחר הניסים המופלאים שהתחוללו במצרים ועל ים סוף. הוא יצא בהתרסה כנגד החסות שפרש הקדוש-ברוך-הוא על בניו ונלחם בו ביודעין. בחינת "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו". כיוון שהגיע לשפל כזה אין לו תקנה, ויש חובה למחות את זכרו מהעולם.
 
תורת החסידות מסבירה, כי בנפשו של כל יהודי עשויה להיות נטייה עמלקית. כאשר אדם נחשף לגילוי מפעים של הנוכחות האלוקית בעולם ומתלהב – מתעוררת לה אותה נטייה ומצננת את ההתלהבות. זו המשמעות של המילים "אשר קרך (עמלק) בדרך". קרך – קרר אותך.  כמו עמלק ההיסטורי, שהקהה את ההתפעמות העולמית מהניסים שחולל הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל, כך גם אותה נטייה שבנפש עומדת 'בדרך' – בנתיב המוליך מהשכל אל הרגש – ומונעת מהאדם להתרגש ולפתח אהבה להשם ויראה מפניו.
 
על פי הסוד, ארבע האותיות שמרכיבות את שם ההוויה מקבילות לבחינות שונות בנפש האדם. שתי האותיות הראשונות – י' ה' – מקבילות לכוחות השכל, ושתי האותיות האחרונות – ו' ה' – מקבילות לכוחות הרגש. עמלק נאבק לנתק בין י' ה' לבין ו' ה', בין השכל לבין הרגש. המלחמה בו היא אפוא המלחמה למען שמו של הקדוש-ברוך-הוא. להביא לחיבור המושלם בין חלקי השם האלוקי.
 
מי שמשלים את מחיית עמלק הוא המלך המשיח. הוא זה שמביא לחיבור המושלם בין י' ה' לבין ו' ה' – מצב רוחני איכותי שישפיע הן בנפשו של כל יהודי והן בעולם כולו.