בתיאור מכת בכורות מופיעים בתורה שני ביטויים: "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים", ו"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה". יציאה משמעה הליכה מיוחדת ומכוונת אל המקום המדובר. מעבר, לעומת זאת, הוא מין הגעה אקראית, אגב הליכה למקום אחר. וכמו שאכן מפרש רש"י על המילה "ועברתי": "כמלך העובר ממקום למקום, ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין".
 
ההסבר לביטויים השונים הוא שבליל מכת בכורות עשה הקדוש-ברוך-הוא שני דברים: הוא יצא במיוחד כדי לגאול את עם ישראל, וכדרך אגב הוא עבר והכה את בכורי מצרים.
 
באותו לילה ציווה הקדוש-ברוך-הוא להקריב את קרבן הפסח ולא לצאת מפתחי הבתים, כדי שלא להיפגע מהכוח המשחית. לפי העולה מדברי רש"י, אפילו אז "היה ישראל בביתו של מצרי". אפילו אז עדיין היו כאלה שלא נשמעו לציווי והלכו להתרועע בבתי המצרים. ומכל מקום, גם אותם הציל הקדוש-ברוך-הוא, כפי שהבטיח "ולא יהיה בכם נגף" – בכל מצב שהוא.
 
בכך מתבטאת אהבתו העצומה של השם לכל בן ישראל. אפילו אחד כזה שראה תשע מכות שספגו המצרים, שמע ציווי מפורש לא ללכת לבתיהם ועדיין נמשך לשם – גם אליו הולך הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו ומצילו מרדת שחת.
 
וכך גם מוטל עלינו, להגיע אל היהודים הרחוקים ביותר ולקרב גם אותם. לספר להם עד כמה אוהב אותם אבינו שבשמים ולהצית את נקודת היהדות שבלבם. כך נזכה במהרה לגאולה השלמה, עליה נאמר: "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" – עד האחרון והמרוחק ביותר שבכם.