בתחילת פרשת השבוע מצווה הקדוש-ברוך-הוא את משה רבינו "בוא אל פרעה" והורה לו לשחרר את בני ישראל. לכאורה, נכון יותר לומר "לך אל פרעה". מהמילה "בוא" משמע שהשם בעצמו הגיע יחד עם משה. ואכן בספר הזוהר מוסבר, כי משה חרד להיכנס אל תוך הארמון, והשם הרגיע אותו על-ידי שאמר לו כי הוא בעצמו מתלווה אליו.
 
ממה אכן חשש משה? כבר כמה וכמה פעמים מסר משה לפרעה הוראות ואפילו איומים אלוקיים. מסבירה תורת החסידות, כי החשש היה מאנרגיות רוחניות אפלות שהתנקזו בארמונו של פרעה. הארמון שימש מרבץ לכוחות טומאה הרסניים במיוחד, וכאשר נכח פרעה בארמון הייתה עוצמתה של הטומאה כפולה ומכופלת. המטרה הרוחנית באותה פעם שנכנס משה לארמון הייתי להתעמת חזיתית עם כל אותם כוחות רוע, ולכן הוא קיבל פיק ברכיים ונחרד במיוחד.
 
משום כך אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: אל פחד. אני בכבודי ובעצמי מגיע יחד אתך, כך ששום דבר לא יוכל לך.
 
*
 
תורה היא מלשון הוראה. סיפורי התורה אינם היסטוריה בלבד, אלא נועדו להורות לנו דרך חיים. יותר מכך: יש בהם, בפסוקי התורה, כוח נצחי המלווה כל נקודת זמן בחיינו. כאשר אנו לומדים סיפור בתורה אנו בעצם שואבים ממנו כוחות רוחניים למקום ולזמן שבהם אנו נוכחים, כדי שנצליח להתמודד עם משימות דומות לאלו שמתוארות בתורה.
 
אכן, מפגש עם פרעה לא עומד על סדר יומו של אף יהודי. גם מפגש עם דמויות שעשויות להיות מזוהות כממשיכי דרכו של פרעה – עומד אולי על סדר יומם של יהודים בודדים. אולם עימות עם כוחות טומאה מהסוג שהתנקז בפרעה, גם אם לא בעוצמה זהה, עומד בפירוש על סדר יומו של כל אחד מאתנו.
 
לכל אחד מאתנו יש התמודדויות עם היצר הרע, שאינו אלא שופרם ועושה-דברם של כוחות הטומאה בעולם. ההתמודדויות מתישות, הן אינן נפסקות – ולא אחת מתחשק לנו להרפות. אנו מרגישים כאילו הסיפור הזה גדול עלינו ומאבדים את הכוח להמשיך להיאבק בפיתויים השליליים המזדמנים והקורצים.
 
לכך בדיוק נועדה המשמעות האצורה במילים "בוא אל פרעה". הקדוש-ברוך-הוא מבטיח לכל יהודי ויהודי כי הוא לא מופקר לבד במערכה. בכל התמודדות והתמודדות נמצא עמו הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו ומעניק לו כוחות. זה לא אומר שהשם נאבק בשבילנו. אנחנו אלה שצריכים להיאבק, ולהיאבק קשה – אבל אנחנו לא לבד. יש לנו גב חזק, בטוח ומבטיח.
 
*
 
אחד מחידושיו של מייסד תורת החסידות, הבעל שם טוב, הוא בהגדרה הנכונה של ההשגחה האלוקית על כל מה שמתנהל בעולם. הבעל שם טוב מלמד כי אפילו עלה נידף ברוח למטרה אלוקית מדוקדקת, וכי המטרה הזו מהווה חלק מתוכנית-העל האלוקית שמנהלת את כל הבריאה כולה.
 
כאשר מדובר ביהודי, מקבלת ההשגחה האלוקית משמעות כפולה ומכופלת. העולם כולו אינו אלא אמצעי שמשרת את "הברגים המרכזיים" בבריאה – אלה הם בני-ישראל שמגשימים את הרצון האלוקי בקיום התורה והמצוות. מובן אפוא מאליו כי ההשגחה עלינו 'צפופה' יותר, מגינה יותר ומעניקה כוחות יותר.
 
כל עוד אנחנו בגלות, ההשגחה הזו נסתרת מעינינו. אולם בקרוב ממש, עם התגלותו לעין כול של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח והתגשמות חזון אחרית הימים, יתקיים הפסוק "וראו כל בשר יחדיו כי פי השם דיבר". הכול יראו בבירור את הנוכחות האלוקית, שתמכה בנו וקיימה אותנו ותמשיך לתמוך בנו ולקיים אותנו – לנצח.