הייתה זו התוועדות חסידים בה ישבו יחדיו חסידיו של רבי מנחם מענדל מהורודוק. יחד עם רבי שניאור זלמן מליאדי, חזרו על חידושי תורה וניגנו ניגוני דבקות.

"לחיים!" ברכו החסידים אחד את השני, ברכו "שהכל" ולגמו מהמשקה.

"חברי היקרים!" פנה ר' דוד אל הנוכחים. "כעת התוועדות חסידית, אנא ברכוני ברפואה שלימה..", החסיד ר' דוד היה חולה ובעל ייסורים רבים שהרופאים לא מצאו מזור למחלתו.

"וכי יש בכוחנו לברך?" תמהו אחדים מחבריו , "מה לך לפנות אלינו בבקשה שכזו?"

אחרים החלו להתרעם עליו ולטעון כנגדו :"כיצד יהודי כמוך מאמין באנשים פשוטים כמונו? הלא כח הברכות ניתן רק ליחידי סגולה ולצדיקי הדור?!"

אבל החסיד לא שת ליבו לטענותיהם והמשיך להפציר מקירות ליבו שירחמו עליו, כי סובל הוא ייסורים קשים ומרים. מרוב צער נשבר ליבו ופרץ בבכי בדמעות שליש.

חבריו של ר' דוד אשר ראו את מרירותו של חברם רצו להרגיעו ולהשקיט את רוחו הסוערת והחלו לזמר ולשיר כדי להסיח את דעתו.

והנה קם רבי שניאור זלמן והיסה את הנוכחים. הפסיקו המזמרים את ניגונם וגם החסיד חדל מלבכות.

"אחי ורעי" פתח הרבי ואמר, "האם שכחתם את מה שלמדנו כי 'מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול, אין המלאך מיכאל יכול לפעול'? ברכה של חסידים המגיעה מתוך אהבה, כמו בעת התוועדות, יכולה לעורר רחמים רבים כמו התעוררות הרחמים של המלאך מיכאל ויותר מכך בגשמיות וברוחניות."

נזכרו החברים במאמר זה ומיד התלכדו יחד באהבת רעים וכיונו כולם את ליבם לברך את ר' דוד בברכת רפואה שלימה.

לימים נרפא אותו חסיד באופן מפליא ביותר. רק קבוצת החסידים ששהתה באותה התוועדות הבינה את פשר הנס הרפואי.