כשמביטים לראשונה באלכס פרידמן, עם זקנו הלבן, כיפתו השחורה והציציות שמגיחות מעל מכנסיו, קשה לשער שמדובר באחד ממומחי החלל הפעילים בישראל, מבכירי פרויקט שיגור החללית הראשונה מתוצרת הארץ לירח. לכאורה, הוא מזכיר יותר רב של ישיבה תיכונית ופחות מנהל הנדסת המערכת של עמותת SpaceIL הצעירה והדינמית, שנוסדה לפני שבע שנים כדי להשתתף באתגר העולמי שנערך בחסות חברת גוגל: להנחית חללית לא־מאוישת על אדמת הגרם השמימי הקרוב ביותר אלינו, שמאיר את לילותינו באור רומנטי חיוור.

פרידמן (68) הוא החרדי היחיד בצוות של מהנדסים, מדענים, מפתחים, אנשי תוכנה וטכנולוגיה, שמשקיעים את מרצם במיזם השאפתני (ראו מסגרת). בסביבת העבודה הוא עוף מוזר מעט: אב לשבעה ילדים וסב ל־21 נכדים, מתפלל שלוש פעמים ביום, שומר שבת כהלכתה ונמנע ממגע יזום עם נשים.

"אנשים בטוחים שחרדים יושבים כל היום בכולל ורק לומדים תורה, אבל זו סטיגמה שמפריעה לי", הוא אומר זמן קצר לפני שיגור החללית, שנבנתה בחמש השנים האחרונות בתעשייה האווירית, אחרי תכנון של שנתיים נוספות, בתקציב של כ־95 מיליון דולר.

השיגור החגיגי צפוי להתרחש בכף קנוורל שבארה"ב, בין ינואר לסוף מארס 2019. אם הנחיתה על הירח תעבור בשלום, תצטרף ישראל למועדון היוקרתי שבו חברות עד היום רק שלוש מעצמות – ארה"ב, רוסיה וסין.

"אני מתמטיקאי ותמיד עסקתי בחלל ובלוויינים, אבל אני לא היחיד. הרמב"ם היה רופא ואסטרונום, והרבי מלובביץ' למד הנדסת חשמל, מתמטיקה ופיזיקה. השילוב בין חרדים למדע לא כזה חריג, ובטח שלא העבודה המשותפת לחרדים ולחילונים. כל עוד הכל נעשה בכבוד הדדי ובקבלה של האחר, לא צריכה להיות בעיה".

עד שיוחלט סופית מתי תרחף הנציגות הישראלית בדרך לירח, מגיע פרידמן מדי יום למפעל החלל של התעשייה האווירית ביהוד, שם נבנתה החללית כחול־לבן. גם בשבוע שעבר עטה את החלוק הלבן והארוך, כיסה את הכיפה במצנפת סטרילית וגימא בקלילות את שלבי הסולם לעבר תא הוואקום האימתני, שקוטרו כשישה מטרים. החללית, שגובהה מטר וחצי, רוחבה שני מטרים ומשקלה 600 ק"ג (כולל הדלק, שהוא 75 אחוז ממשקלה), ניצבה במלוא הדרה על מסוע בפתח התא, זוהרת בצבע כתום מוכסף הנובע מהכיסוי התרמי שעוטף אותה.

"תראי כמה היא יפה", מתגאה פרידמן כאילו הציג את נכדתו הפעוטה. "כשראיתי את החללית לראשונה עם הציפוי, ידעתי שהגענו לשלב הסופי. בתוך התא היא עמדה בתנאים הקשים של קור, חום וחוסר כבידה, ובימים האחרונים התקנו עליה רפלקטור לייזר שיאפשר לסוכנות החלל האמריקנית נאס"א לאתר אותה על הירח. כשהפעלנו את המערכות והאורות שלה דלקו – היא הפכה פתאום למשהו אמיתי ולא רק שרטוט על הנייר".

•  •  •

סיפור חייו של פרידמן בדרכו לחלום החלל היה רצוף קשיים ומהמורות, חלקם בשל יהדותו. הוא נולד ב־1950 ברוסיה, אז בריה"מ, למשפחה חרדית מקהילת חב"ד. אמו, דינה, עבדה כמזכירה רפואית, ואביו, זלמן, שימש קצין הנדסה קרבית בצבא הסובייטי.

האב נעצר מעט לפני לידתו של פרידמן, עם עוד עשרות יהודים, במסגרת חקירה גדולה שניהלה המשטרה הרוסית נגד חב"ד. הם הואשמו באיסוף כספים, לכאורה כדי להבריח יהודים לישראל בסיוע דרכונים מזויפים. האב נשפט לשבע שנות מאסר, אף על פי שהכחיש את ההאשמות, וריצה את העונש במחנה עבודה בקזחסטן.

"אמא ואני גרנו אצל סבא וסבתא שלי במרכז מוסקבה, בבית של שני חדרים, שהיה דומה יותר לצריף עשוי בוץ וקש. השירותים היו בחוץ, וכדי לשתות מים הלכנו עם דלי לבאר מרוחקת. אני חליתי בדלקת מפרקים, שהתגלתה באיחור וגרמה לאוושה בלב. מאותם ימים אני זוכר בעיקר איך סבא היה מתעורר מוקדם בכל בוקר כדי לקרוא תהילים בקול מתנגן".

כשעלה לכיתה א' שוחרר אביו ממחנה העבודה, אחרי ניכוי חצי שנה מעונשו. "לא ידעתי מי האיש שאומר לי שלום, כי זאת היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אותו. אבל קיבלתי אותו די מהר ושמחתי שיש לי אבא כמו לילדים האחרים".
המשפחה עברה ללנינגרד, כיום סנט פטרסבורג. "אבא מצא שם עבודה כפועל בבית חרושת לטקסטיל, ועברנו לדירת שלושה חדרים, שבכל חדר בה גרה משפחה אחרת. היינו היהודים היחידים, והוריי התפללו בכל בוקר בשקט, שהשכנים לא ישמעו. אמא אמרה תמיד שקשה לה עם הבישולים, כי היה מורכב לשמור על כשרות במטבח אחד משותף. בדירה הזו נולדו שני אחיי הצעירים, דוב ודבורה. היה לנו צפוף מאוד. רק אני קיבלתי מיטה משלי, מאחורי מזנון עץ שחצץ בינינו. מעבר לזה לא היה מקום לשום דבר".

מאחר שהסתירו את יהדותם, פרידמן לא זוכר שנתקל בגילויי אנטישמיות. את כיפתו דאג תמיד להסתיר מתחת לכובע ברט. "הייתי תלמיד טוב ואהבתי ללמוד מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. היה לי גם חוש טכני טוב, ויום אחד בניתי לעצמי טרנזיסטור, כדי שאוכל לשמוע שידורי ספורט. הדבר היחיד שהטריד את ההורים שלי היה הלימודים בשבת, אבל הבעיה נפתרה בזכות, ואני בכוונה מדגיש 'בזכות', הבעיה הרפואית שלי בלב. קיבלתי מהרופאה יומיים מחלה באופן קבוע, ולכן הגעתי לבית הספר רק חמישה ימים, בלי שבת וראשון".

בתיכון למד במגמה ריאלית וחלם להיות פיזיקאי. "בגיל 16, בסיום כיתה י', שהיתה באותם ימים השנה האחרונה ללימודי תיכון, היה לי ברור שאני נרשם לאוניברסיטת לנינגרד, שנחשבת עד היום ליוקרתית מאוד. אבל המשפחה שלי ניסתה לשכנע אותי שלפיזיקה מתקבלים רק גאונים ושאין לי סיכוי – גם כי אני יהודי – אבל התעקשתי".

פרידמן ניגש בסתר לבחינת הקבלה בפיזיקה, שכללה מבחנים בכתב ובעל פה. "נכנסתי לאולם גדול עם בוחנים מאחורי שולחנות. לא רחוק ממני נבחנה עוד סטודנטית יהודייה. הבוחן אפילו לא הסתכל על הבחינה בכתב והתחיל להפנות אלי שאלות קשות. כעבור זמן הבחנתי שכל הנבחנים מתחלפים ורק אני והסטודנטית היהודייה עדיין בפנים, מתמודדים מול עשרות שאלות. אחרי שלוש שעות כבר לא היה אכפת לי מכלום, רציתי רק ללכת. הבנתי שמנסים להכשיל אותנו. המתנתי בחוץ לציון, קיבלתי 6 מתוך 10 – עובר בקושי.

"כמה ימים אחר כך היתה לי בחינה בחיבור ובכתיבה, מקצועות חזקים אצלי, ובפעם הראשונה בחיי נכשלתי. קיבלתי ציון 2. ערערתי, אבל זה לא עזר. גם הסטודנטית היהודייה קיבלה אותו ציון, אף שהוריה היו דוקטורים לשפות. הפנמתי שמשפחתי צדקה ושבאוניברסיטה יעשו הכל כדי למנוע ממני להגיע לפקולטה לפיזיקה. בחוסר ברירה בחרתי במתמטיקה, ואת הבחינות עברתי הפעם בציונים גבוהים מאוד, כולל בחיבור".

•  •  •

ביוני 1967, עם סיום מלחמת ששת הימים, החליטו הוריו של פרידמן לעלות לישראל. הם הגישו בקשות הגירה חוזרות ונשנות למשרד הפנים הרוסי, אך נענו תמיד בשלילה. רק כעבור שלוש שנים, בעקבות האירוע הדרמטי שבמהלכו החליטה קבוצת יהודים מסורבי עלייה לחטוף מטוס נוסעים ריק, במטרה למשוך תשומת לב בינלאומית למצוקתם, קיבלו הפרידמנים את האישור המיוחל לצאת לארץ.

"משדה התעופה לוד הגענו לשכונה החרדית קריית מטרסדורף שבירושלים, לדירה שכורה. זו היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאני יכול ללכת בגלוי עם כיפה. אבא מצא מייד עבודה כמפקח על אתרי בנייה, ואמא מכרה במאפייה.

"אחרי כמה חודשים בארץ, בפסח 1971, החלטתי לראות איפה נמצאת האוניברסיטה העברית והתלהבתי מהמדשאות הירוקות. חיפשתי את הפקולטה למתמטיקה, ובאחד החדרים ראיתי פרופסור עובר על עבודות. נכנסתי והצגתי את עצמי. הוא הופתע לשמוע איזה חומר למדתי בלנינגרד ואמר שבארץ זה מקביל ללימודים בתואר שני. הוא הציע לי לבחור ארבעה קורסים שאותם אלמד עם הסטודנטים שלו לתואר הראשון, ואם אקבל ציון של יותר מ־75 – אוכל להירשם ישירות לתואר שני".

למרות קשיי שפה ("למדתי עברית באולפן, כי ידעתי רק את הלשון מכתבי הקודש") סיים פרידמן את כל הקורסים, ובהם תורת הקוונטים ותורת היחסות, בממוצע 95. הוא קיבל מלגות ללימודים לתואר השני, ועד היום הוא מצר על העובדה שלמעשה מעולם לא קיבל תואר ראשון ("דבר שהקשה עלי לפעמים בראיונות עבודה").

לקראת סיום לימודיו, ב־1973, הצטרף לעתודה האקדמית של צה"ל. בשל הבעיה בליבו והרקע הלימודי שלו הוא לא גויס לקרבות מלחמת יום הכיפורים, ובמקום זאת התנדב בתחנות דלק. כעבור כשנה, עם סיום העתודה, התגייס ונשלח למדור לחקר ביצועים בחיל הים ששכן בקריה בתל אביב.

"היינו שם רק שני אנשים, מפקד המדור ואני, וכל הפרויקטים שקשורים לפיתוח עברו דרכנו. אחרי מלחמת יום הכיפורים היתה בצבא תקופה של תנופה, ונכנסו מערכות נשק וטילים חדשים.

"עשיתי אנליזות ובניתי שיטות אופטימליות, על פי חישובים מתמטיים, לקבוע מה יהיה המסלול הרצוי של טיל, מה משקלו, לאיזה מרחק הוא יגיע, מה כמות חומר הנפץ שתשולב בו, איך הוא ינחת וכדומה. עד היום אני לא רשאי לגלות מהם הכלים שבחנו, למעט הגרסאות המשופרות של טיל הים גבריאל. בעזרת מתמטיקה עשינו אנליזות גם לשייטת 13, ואפילו הסברנו להם איך כדאי לסדר את הציוד על הספינה כך שיהיה להם קל ומהיר יותר להוריד אותו".

בעודו חייל לפני קורס קצינים, נוצר קשר קרוב בין פרידמן לבין בת דודתו, אניטה, הצעירה ממנו בשבע שנים. השניים הכירו במפגשים המשפחתיים ברוסיה, עלו בסמיכות זמנים לארץ ואף התגוררו במרחק הליכה זה מזה. "הקשר בינינו הפך רומנטי רק כשהתבגרנו", משיל פרידמן לראשונה את מעטה הרצינות ומתקשה להתגבר על המבוכה. "היא היתה תלמידת תיכון בת 18 ואני בן 25. שנה אחר כך, כשהייתי כבר קצין וראש מדור, התחתנו. גרנו בדירה שכורה בבני ברק, ואניטה למדה ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. כשנולד בננו הבכור, אבריימי, שחגג עכשיו יום הולדת 41, היא עזבה את הלימודים ועבדה כמה שנים כמתכנתת מחשבים בלשכה לסטטיסטיקה".

•  •  •

ב־1979, בתום ארבע וחצי שנות שירות בחיל הים, מתוכן שלוש בקבע, השתחרר פרידמן מצה"ל בדרגת סרן. בני הזוג עברו להתגורר בשכונה החרדית סנהדריה המורחבת בירושלים, שם נולדו ששת ילדיהם הנוספים – ציפי (38), נחום (37), אסתי (33), דבורי (31), מיכל (29) ורותי (25).

פרידמן התקבל לתעשייה האווירית והיה שותף להקמת מחלקה חדשה של חקר ביצועים. הוא סייע לפתח דור שלישי לטיל גבריאל, מזל"ט תקיפה ותותח לנגמ"ש – שנותר בסופו של דבר על הנייר.

בסוף 1980 הודיעו לו מנהליו שהוא עובר לתפקיד אחר, בלי לספק לו פרטים. "הכל היה סודי מאוד", הוא נזכר בערגה. "סגרו אותי בחדר עם עוד עשרה אנשים שלא הכרתי, ואמרו לנו שאנחנו הצוות שיפתח את לוויין התצפית הראשון של ישראל, שנקרא בהמשך 'אופק 1'. הייתי המום, כי מה לישראל וללווייני ריגול המשמשים לאיסוף מודיעין צבאי?

"במקביל, התמלאתי גאווה. אני, הילד מרוסיה שלא התקבל ללימודי פיזיקה באוניברסיטה בגלל יהדותו, מגיע לצוות הראשון שיהיה חלק מתוכנית חלל. אם מישהו היה אומר לי שבישראל אעסוק בלוויינים, הייתי חושב שהוא ברח מבית משוגעים".

ההתחלה היתה מורכבת וקשה. "קראנו מחקרים מחו"ל ולאט־לאט גיבשנו קונספציה מבצעית ותפעולית. התחום שלי היה הנדסת מערכת. עשיתי חישובים מתמטיים וכתבתי תוכנית מסלולים בחלל עבור הלוויין. אחרי שנה הפכתי לראש תחום הנדסת המערכת במינהל החלל".

בספטמבר 1988, עם שיגור "אופק 1" מבסיס פלמחים, חש פרידמן שהגיע למיצוי. הוא נדד בין תפקידים שונים בתעשייה האווירית, שימש מנהל פיתוח הנדסת מערכת של לווייני התקשורת האזרחיים מסדרת "עמוס", וב־2008 פרש לטובת חברת תקשורת חלל אזרחית, שבה עבד עד 2014.

•  •  •

מדי יום יוצא פרידמן מביתו ביישוב התורני נוף איילון שליד מודיעין, שאליו עבר לפני 20 שנה, ונוסע למשרדי SpaceIL ביהוד. הוא עולה במעלית לקומה השלישית, לראשו כובע מצחייה כחול וידו מושכת מזוודת טרולי שחורה על גלגלים, עמוסה בשרטוטים ובחישובים.

השקט והצניעות של פרידמן ניבטים גם ממשרדי העמותה, שפועלת ללא כוונת רווח. מול הכניסה, על הקיר, מצוירת החללית. מעליה שעון דיגיטלי, שמציג בספרות אדומות ומאירות את הזמן המשוער עד השיגור. על אחד המדפים מונחים דגמי קרטון של החללית. במדף אחר מונח כדור זכוכית מושלג, שבתוכו דגם קטן מפלסטיק. על הכדור מצוין בגדול: "ביחד נגיע לירח".

את דרכו ב־SpaceIL החל פרידמן ב־2014, שלוש שנים אחרי שהחלה העבודה על החללית. בתחילה שימש יועץ חיצוני, אולם כעבור כמה חודשים הפך למנהל האחראי על צוות של מהנדסים מתחומי האווירונאוטיקה והאלקטרוניקה.

"הרגשתי שיש פה חזון אמיתי והזדמנות לקחת חלק בפרויקט ציוני", הוא מסביר בנימת התרגשות. "יש לנו הזכות לעשות היסטוריה עבור מדינת ישראל. האמת היא שבהתחלה היו לי היסוסים, כי חשבתי שמדובר ברעיון מטורף, אבל ככל שהעמקתי כך התפתחו אצלי סקרנות לצד דאגה. האם החללית תרחף כראוי ולא תסטה מהמסלול? האם היא תחזיק מעמד בתנאים הקיצוניים של הקור והחום בחלל?

"כשאני רואה תמונות של הירח, נעשה לי חושך בעיניים. השטח שלו מורכב מהמון מכתשים, ומפחיד אותי שהחללית תנחת על אחד מהם ותשבור חלק או שתיפול לתוך בור. על הכתפיים שלי מוטלת האחריות לוודא שהחללית תעמוד במשימה, תאסוף צילומים, תבצע מדידות ותעביר את המידע לארץ כמו שצריך".

איך הסביבה הקרובה מקבלת את העיסוק שלך? 

"אני עובד 40 שנה בתחום החלל, והילדים התרגלו לכך שאבא שלהם עובד עם לוויינים. כשהם נתקלים בכתבות על העמותה, הם מתגאים ומחפשים את השם שלי, שאף פעם לא מופיע. הפעם הם יראו אותו. אולי בזכות זה העבודה שלי על החללית הישראלית הראשונה תהפוך למוחשית יותר עבורם".

אתה מספר במפגשים המשפחתיים על החוויות שאתה צובר?

"קודם כל, התרגלתי מהצבא ומהפרויקטים הסודיים להמעיט בדיבור. חוץ מזה, שני בנים שלי קשורים לתחום ומכירים את הפרויקט. אבריימי עובד בחברת ISI, שמספקת צילומי לוויין ושייכת בחלקה לתעשייה האווירית, ונחום עוסק בפיתוח סימולטורים ובהנדסת מערכת בתעשייה האווירית. אם נתחיל לדבר על העבודה, במשפחה עלולים להשתעמם.

"מי שכן מתלהבים מההתעסקות שלי בחללית הם הנכדים, זה מצית להם את הדמיון. לא מזמן הבאתי אותם למפעל החלל במסגרת ביקור משפחות, והם לא הפסיקו לשאול שאלות ולהתרגש".

אתה מאופק מאוד. מתי אתה מצליח להתרגש?

"חללית היא אופרציה מורכבת. אנשום לרווחה אחרי שייווצר איתה קשר בחלל, אבל 'וואו' אומר רק כשהיא תנחת ותשדר תמונות".

•  •  •

הפיזיקאי אלברט איינשטיין צוטט פעם במשפט: "מדע ללא אמונה הוא צולע, אמונה ללא מדע היא עיוורת". פרידמן, שמאמין בבריאת העולם כמתואר בתורה, אומר בטון נחרץ כי "אין שום סתירה בין היותי אדם חרדי לבין חישובים מתמטיים והתעסקות בחלל. יש דברים שאינם ניתנים להסבר, ואני מאמין במה שכתוב בתורה. אלוקים ברא בוודאות את הירח שאליו אנחנו שולחים את החללית. אני לחלוטין לא מאמין באבולוציה, למשל, ולא מעט פיזיקאים יהודים היו דתיים וחשבו כמוני".

סביבך עובדים כמעט רק חילונים.

"מבחינתי זה לא חדש, וככה היה גם בצבא. את תפילות השחרית והערבית אני לרוב אומר בבית, ונשארת רק המנחה. כשאפשר, אני הולך לבית כנסת שנמצא לא רחוק, וכשיש עומס אני מתפלל במשרד. בתקופה האחרונה אני נמצא המון עם החללית בתוך התעשייה האווירית, אז אני מגיע לבית הכנסת שלהם. ברבים מהמקרים מתלווה אלי אחד המהנדסים שלי, שומר מצוות בעצמו, ולא אחת הוא מזכיר לי את מועד התפילה כשאני מרוכז מאוד בפרויקט".

גם העבודה במחיצת נשים עלולה להיות מאתגרת, מבחינתך. 

"יש לי מהנדסת אחת בצוות, ולפעמים עובדות מולי נשים אחרות. התרגלתי לעבוד בסביבה מעורבת, אבל אני מבין את הפחד המבוסס של החרדים מאווירה כזו. בעבר ראיתי איך דתיים חוזרים בשאלה כשהם באים במגע עם חילונים, והופכים אחר כך לשונאי הדת. אצלי זה אחרת, כי גדלתי בסביבה עוינת. תמיד הייתי אחר ושונה. הסביבה החילונית לא תגרום לי לעולם לשנות את דרכי".

אחד הנושאים המטרידים את פרידמן לאחרונה, לדבריו, הוא השאלה מה יקרה אם במהלך שבת תצוץ תקלה בריחוף החללית בחלל. "יש נושאים שנחשבים פיקוח נפש, למשל עם לווייני ריגול ומודיעין. בעניין שלנו, פיקוח נפש הוא שאלה בעייתית שטרם יצא לי לבחון אותה. בכל פרויקט לווייני שבו השתתפתי התעקשתי שהשיגור לא יקרה בשבת או בחגי ישראל. הגויים קיבלו את זה בהבנה, אפילו יותר מיהודים, וגם בחוזה השיגור של החללית שלנו מופיע סעיף כזה.

"בינתיים אני מנסה למצוא פתרונות הלכתיים, כמו מקלדת שבת שלא פותחת וסוגרת מעגלים חשמליים, אלא משנה ערכים של מתח בתוך מעגל קיים. חוץ מזה, צריך לזכור שיש לי עשרה מהנדסים ואני לא היחיד שיכול לתת מענה. אם, למשל, תפרוץ בעיה בשישי בבוקר והיא תימשך לתוך השבת, אז אשאר בחדר הבקרה ואדאג לשים שם מראש שק שינה, אוכל מוכן וטלית.

"אגב, לפי החישובים שלנו, יש סיכוי סביר שנקודת המעבר של החללית בין מסלולה סביב כדור הארץ למסלול סביב הירח תתקיים קרוב לשבת. כנראה שביום הזה אשאר במפעל החלל. זו הקרבה שנובעת מהמסירות ומהאהבה שלי לפרויקט".
אחרי שתנחית את החללית, מה האתגר הבא?

"זאת אכן בעיה. קודם כל אקח חודשיים חופשה, כי אני די סחוט מהתקופה האחרונה. בטח אטוס עם אשתי לחו"ל, לנקות את הראש. החללית הזו היא אולי קטנה, אבל מדובר בצעד עצום לישראל ויהיה קשה למצוא מיזם בעל חשיבות כזו. פה אנחנו לא נאס"א, אבל לפעמים יש כאן תחושה כזו".