חודש חשון, בבואו אחר חודש תשרי המשופע בחגים - ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה - נראה ממבט ראשון (אולם רק ממבט ראשון) עצוב ואפילו מדכא. אין אפילו חג אחד ויחיד שיקטע את האפרוריות. והוא נראה כך ביחוד על רקע החודש שקדם לו. אלו מאיתנו שבילו את חודש תשרי עם הרבי, חוו התעלות מסוימת, התרוממות הרוח. עבור כמה מאיתנו היו אלה ימים כה רוחניים, עד שימי חודש חשון לעומתם נראו כניגוד מאכזב. הנה אנו שבות לחיי החולין הרגילים, המשעממים, ללא חגים.

ואם יטען מי שיטען שחודש מנחם-אב אף הוא ריק מחגים, ולא זו בלבד אלא שיש בו גם יום צום, תשעה-באב? יש להזכירו את דברי הנביא שצוטטו לעתים קרובות על ידי הרבי, ש"צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית-יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" לפי זה, חודש אב כבר כולל את המעמד העתידי הסמוי, ולכן הוא איננו לגמרי עצוב. למעשה, בספר "איכה", מתיחס הנביא אל תשעה באב כאל יום חג ("קרא עלי מועד"). יתר על כן, יום ט"ו באב - שהמשנה אומרת עליו ש"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים" - מופיע ימים אחדים אחר תשעה באב. חשון, אפוא, הנו ייחודי בכך שאין בו כל חג (גלוי). 

 
בכל זאת, הרבי אומר כי הרוחניות של חודש תשרי איננה מסתיימת בפתאומיות. הרבי שב ומזכיר את העיקרון של מעלין בקודש, שלפיו היהודי חייב תמיד להמשיך ולעלות במעלות הקדושה. בחיי היהודי לא יתכן מצב של ירידה. הוא חייב תמיד לטפס מעלה מעלה בעבודת ה'. אם כן, כיצד אפשר לומר שהעם כולו חוזר עתה, עם סיום חודש תשרי, לעיסוקי-החול החומריים? 

 
ישנו מאורע אחד הנראה כקטן - הקשור עם חשון - אשר מרמז על הצפוי מאתנו בעבודת חודש חשון. והכוונה היא אמנם לביטוי "מעלין בקודש". בז' לחודש, היו יהודי ארץ ישראל מתחילים להתפלל על הגשמים בתפילת "ותן טל ומטר לברכה". בימי קדם, כאשר עולי הרגל לבית המקדש בירושלים, היו עושים דרכם חזרה לבתיהם, האחרונים היו מגיעים למקומם בז' חשון. לכן התחילו להתפלל על הגשמים מתאריך זה ואילך ולא לפני כן. הנה כי כן, חשון הוא החודש בו אנו שבים לחיי החולין, על מנת לעשות את העולם הזה לדירה לו יתברך. עתה חייבים להשקות ולטפח בזהירות את הזרעים שנזרעו בעת העליה לרגל הרוחנית, בחודש תשרי, כדי שנוכל לקצור, בעזרת ה', יבול רוחני מבורך. 

 
בכך מרמז חשון על שליחותו של היהודי בעולם: להביא לידי גילוי את החלק הטוב ביותר שבתוכנו על ידי עבודה מאומצת, ובכך להפוך את המר למתוק. כדי לגלות ולממש את הפוטנציאל החבוי בתוכנו, אנו נתבעים, קודם כל, לשנות גישה. 

קחו לדוגמא את המקרה של ר' הנדל ליברמן. ר' הנדל היה חסיד ידוע, אשר איבד בשואה את כל משפחתו - אשתו וחמשת ילדיו. עוד ברוסיה הסוביטית נתפרסם כצייר-אמן, אך עתה, משחרב עליו עולמו, הוא נפל ברוחו ולא מצא מקום לעצמו. אחר המלחמה, כשהצליח להמלט מרוסיה, פנה לקבל חיזוק והדרכה מן הרבי דאז, הרבי הריי"צ, באשר להמשך דרכו האמנותית, כי חשש שמא יש בה סתירה להיותו חסיד. הרבי הבין בדיוק את צרכיו האמנותיים ואת הפוטנציאל שלו, ולכן הסביר לו שדרכי עבודת ה' הן רבות ושונות וכוללות גם את דרכו של הצייר. בעידודו של הרבי הריי"צ, ויותר מאוחר, של הרבי נשיא דורנו, גילה ליברמן במעמקי נפשו כוחות רוחניים שלא ידע על קיומם, ופנה ליצור שוב, מתוך חזון מחודש והרבה התלהבות. תקופה זו בחייו עשתה אותו לצייר יהודי נודע לתהילה אשר הרבה לצייר את העולם היהודי שחרב ברוסיה וכן ציורים בעלי מוטיבים חסידיים מובהקים. הנדל ליברמן התנחם מאד בהבנה הרוחנית שהחסידות העניקה לו, ורוחו הטובה שבה אליו. הוא לא התחתן בשנית, והתגורר לבדו בקרבת הרבי נשיא דורנו, ברח' פרזידנט, פינת קינגסטון. ביתו היה פתוח לאורחים רבים, ואנשים כינוהו הדוד הנדל, בגלל אישיותו החמימה ומלאת החיים. הנה כי כן, הוא הפך להיות אדם שונה לחלוטין. 

 
זו דוגמה אחת של אדם שהיו חבויים בו כשרונות וכוחות נפש שלא היו ידועים לו, וכאשר הם באו לידי ביטוי בסיועו של הרבי, הוא הפך לאדם אחר. לכולנו יש כשרונות נסתרים (לאו דוקא מן הסוג האמנותי) וכוחות רוחניים עצומים המצפים שיעוררו אותם. מדת ההצלחה שתניב התעוררות זו, תלויה במדת המאמץ שאנו משקיעים. 

 
נוכח הציפיות הרבות שמצפים מאתנו, אנו עלולים לחשוב, "אלוקים אדירים, זה באמת קשה מאד. איך נוכל, אנו, להגיע לרמה גבוהה כזאת? זה למעלה מכוחנו". אך החסידות מסבירה שהפוטנציאל שלנו איננו פרי עמלנו - אלא ירושה הוא לנו מאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ומאמותינו שרה רבקה רחל ולאה. בכל יהודי קיימת ירושה זו, בלי קשר אם הוא ראוי לה או לא, ואם עמל כדי לזכות בה או לא. הנה מתברר לך שיש בבעלותך כוחות עצומים, ופשוט לא ידעת על כך עד עתה. הם חלק מן המבנה הגנטי שלך. אתה יכול להוציאם מן הכח אל הפועל אם כי הדבר כרוך ביגיעה רבה. 

 
מעשה בחסיד שסרב לקבל מן האדמו"ר הזקן ברכה לעשירות. ואז כאשר האדמו"ר הזקן אמר לברכו, במקום זה, באריכות ימים, הסכים החסיד, בתנאי שלא יהיו אלה ימים של "פוייער" - "ימים של אכר רוסי". כי מה הן תענוגות חייו של אכר כזה? שתייה, אכילה, משחק קלפים, והיום אפשר להוסיף לזה גם צפייה בטלוויזיה, אכילת פופ קורן - אלה הם חיים של "פוייער". האם יש לו לאדם גם שאיפות אינטלקטואליות או רוחניות, או אולי די לו בהליכה לים, בבילוי ובשתיית מי סודה? אותו חסיד לא חפץ בחיים ריקים מתוכן - שבהם אין רואים או שומעים אלוקות - אפילו אם הם ארוכים. הוא היה מעדיף חיים קצרים אך פוריים ומלאי השראה. סיפור זה - כדאי לחשוב עליו קצת. 

 
התחברות לאלוקות 

בהזדמנויות רבות הצבענו על כך שקיימות דרגות שונות של קירבה לה'. ובדרך משל: יש אנשים שקשרינו עמם מאד שטחיים - אנו לא נפתחים אליהם, הקשר איננו של קירבה. הוא אינו יותר מאשר קשר שבין שכנים: הם אינם יודעים עלינו שום דבר. הם, פשוט, מחוץ לעניינינו. לעומתם יש אנשים שאנו באמת יכולים להרגיש איתם כמו עם עצמנו. איתם, יכולים אנו להיות באמת מי שאנחנו ולתת להם את כל כולנו. באופן דומה, ישנם אנשים שהקשר שלהם עם ה' הוא מאד שטחי. וכנגדם, כאלה החפצים בכל לבם להשיג את מהות ה', להכירו מקרוב. 

 
מהות ה' נקראת "עצמות", כיצד יכול אדם להגיע אל המהות, אל עצמות ה'? הדבר אפשרי על ידי שנעשה את הדברים שה' ביקש מאיתנו לעשות. כאשר אדם מקיים מצווה, היינו שהוא מקיים את רצון ה', הוא מתאחד בכך עם עצמותו יתברך. השכל הפשוט אולי יטען שהדרך הטובה ביותר להגיע אל מהות ה' היא לימוד התורה - כי אז, אדם מבין ומקיף בשכלו את תורתו של ה'. אולם החסידות אומרת שזה איננו כל הסיפור. עם כל הכבוד לגודל כוחו של השכל האנושי, ואפילו אם האדם מבריק במיוחד, הרי שהשכל הזה הוא מוגבל, ובסופו של דבר, הוא איננו מסוגל להקיף את חכמתו הבלתי מוגבלת של ה'. וכפי שכותב ה"זוהר", "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". עומק התורה שאדם יכול להשיג בשכלו הוא רק מעט מזעיר ממהות עומק החכמה שבתורה. אינך יכול לצפות שעל ידי השכל, תשיג את עומק היהדות, את עומק התורה, או את ה'. 

 
ושוב נשתמש במשל כדי להסביר את הרעיון: תארו לעצמכן שאתן מדברות עם מנהל מחלקה בביה"ח הדסה ופתאום נכנס אחד מפועלי הנקיון כדי לרוקן את המאפרה. אתן חושבות שהפרופסור הגדול יתייחס בכלל לפועל הנקיון? הוא נמצא בעולם אחר. היכולת השכלית של פועל הנקיון היא, אולי, מן הנמוכות ביותר. איזה ענין יש לו לפרופסור בפועל הנקיון? הוא כלל אינו חלק מחייו, מעולמו. כתוצאה, אנשים חסרי השכלה כאלה, כשהם באים במחיצתם של פרופסורים, הם חשים ביטול עצמי. יותר מזה, התחושה הזאת משותפת לשני הצדדים. הפרופסור אף הוא מודע לרמתו הנמוכה של פועל הנקיון. הדבר אינו מורה בהכרח על איזשהו רוע בלבו של הפרופסור, אלא נובע מכך שאין כל רקע משותף לפרופסור ולפועל הנקיון, ולכן אינם יכולים להתחבר זה לזה. ובכל זאת, אם יעלה ברצונו של הפרופסור המבריק לצוות לפועל הנקיון לעשות משהו עבורו, הרי שציווי זו נותן, באופן אוטומטי, חשיבות לפועל הנקיון. 

במלים אחרות, עד עתה לא היה לפועל הנקיון כל קשר עם הפרופסור; הם היו שניהם בשני עולמות נפרדים. אולם, אם הפרופסור זקוק לפועל הנקיון שיעשה עבורו משהו - כגון, להביא לו קפה כדי שלא יירדם - השליחות הזאת נותנת לו מעמד וחשיבות. לא רק שהפרופסור מתחיל לראות את האדם הפשוט באור אחר, אלא שהאדם הפשוט אף הוא, מקבל מרץ מחודש ועניין בעבודתו: הוא עובד בשביל הפרופסור. הוא יודע שהוא עושה משהו חיוני עבור האדם החשוב הזה! 

 
דבר זה יוצר חיבור בין העולמות של השניים ומבחינה זו אין הבדל אם השליחות שקיבל האיש היא משהו מאד מורכב, או משהו פשוט. הדבר החשוב הוא שהפועל נותן לפרופסור הזה משהו שהוא רוצה או צריך. הדבר יוצר ביניהם קשר שהוא חשוב לשני הצדדים. 

 
כיצד כל זה נוגע לעבודת ה'? ובכן, חשובים ככל שנהיה בעיני עצמנו, הרי שבמציאות, הננו מרוחקים מה' לחלוטין; אנו רחוקים ממנו לאין ערוך יותר מן המרחק שבין הפרופסור לפועל הפשוט. הדרך היחידה שבה אנו יכולים להתחבר אל ה', היא לעשות את הדברים שה' חפץ בהם, בין שאנו מבינים אותם ובין אם לא. 

 
ולביאור נוסף של הנמשל - היחס של היהודי לה': ובכן, מה היה ה' "חסר" שהוא ראה צורך להחליט, ביום בהיר אחד, לברוא עולם? 

 
החסידות בוחנת את כל התשובות שניתנו לשאלה זו - על ידי הזוהר, האריז"ל ומקורות אחרים. מודגש שם שכל התשובות האלו נותנות סיבות רוחניות לכך שה' ברא את העולם. הבעיה עם כל התשובות האלו, שהן אינן מסבירות מדוע ה' ברא עולם גשמי. כל ההסברים נותנים מענה על בריאת עולמות נעלים, רוחניים, אך אינם מסבירים מדוע ברא ה' עולם גשמי. לכן מסיקה החסידות מסקנה שההסבר המספק היחיד, הוא זה של מדרש תנחומא - ה' ברא את העולם, כי "נתאווה ... להיות לו ... דירה בתחתונים". המדרש משתמש במלה "נתאווה" כי משמעותה היא יותר מאשר סתם "רצה". יש בה משמעות של "חשק" ו"תאווה". כלומר שה' נתאווה שתהיה לו דירה דוקא בעולם הזה התחתון שאין תחתון ממנו. האדמו"ר הזקן אומר שלגבי תאווה, אין לשאול "מדוע". לאנשים יש, לפעמים, תאוות שהם אינם יכולים להסבירן. גם לה' היתה תאווה כביכול, ובריאת העולם היא הגשמת ה"תאווה" העליונה. מדוע היתה לו תאווה כזו, זאת איננו יכולים לדעת, אם כי יודעים אנו שתאוותו היתה - שתהיה לו דירה כאן למטה. התורה איננה מציעה תשובה רציונלית כדי להסביר את תאוותו זו של ה'. 

 
המעלה של העולם הזה, היא עצם העובדה שהוא עולם חומרי המיושב על ידי נבראים גשמיים. לכולנו יש נשמה יהודית, אך כולנו יודעים את האמת העגומה, שאנו צריכים גם לישון, לאכול ולהיות מעורבים בהרבה פעולות, שבמבט שטחי, הן נראות כמנותקות לגמרי מרוחניות. במיוחד הנשים, לאחר נישואיהן, מוצאות את עצמן בפני דילמה. הן היו רוצות, אולי, לשבת בישיבה של נשים, ללמוד ולהתפלל. אולם כנשים נשואות שיש להן בעל, בית ומשפחה, הן מגלות שמוטלות עליהן הרבה חובות יומיומיות הגוזלות הרבה זמן ומרץ ונראה כי הן מרחיקות אותן מן הדברים שלכאורה הם החשובים ביותר ביהדות. והן שואלות את עצמן, מה מצפים ממני? ה' שלח אותי לעולם הזה, ועתה אני חייבת לבזבז זמן כה רב בעיסוקים גשמיים, חומריים? בחור ישיבה מתנסה אף הוא בדילמה דומה, כי ברגע שהוא מתחתן הוא נושא בעול כבד. אנשים רבים חייבים לבלות חלק ניכר של חייהם בתחושה שהם רחוקים מאד מרוחניות. 

 
אך לאמיתו של דבר, התכלית המוצהרת של ירידתנו לעולם הזה הגשמי, היא להעלות את העולם החומרי לקדושה. משמעות הדבר היא שפעולותיו הגשמיות של היהודי בעולם החומרי, הן למעשה חדורות ברוחניות. כאשר אדם עוסק בענייני העולם הגשמי מתוך שאיפה לעשות את העולם לדירה מתאימה לה' יתברך, אזי פעולותיו אלו הופכות להיות נעלות עוד יותר מאשר אילו היה מתעסק רק בתחום הרוחני, כי בכך הוא ממלא את התכלית העליונה של הבריאה. 

 
לכן, לפחות מבחינה מסוימת, המעשים שיהודי מתעסק בהם אחרי ז' בחשון, נעלים יותר מאלה של חודש תשרי. מפני שכאשר הוא חוזר מהרוחניות המרוממת של החגים, אל עולם החולין ומתחיל לזרוע את שדותיו, הוא אומר, "אה, א-לי הטוב, הבית מלא כביסה המצפה לכיבוס, אני חייבת לנקות את הבית הזה; אני חייבת לחזור לשיגרת החיים". בשביל זה, באמת, ברא ה' את העולם. כאשר יהודי הולך לעבד את שדהו, הוא יכול לקיים את המצוות הרבות הקשורות לחקלאות.

כאשר אתן מנהלות את ביתכן עם כל מיגוון הפעולות הכרוכות בזה, אתן הופכות את ביתכן שלכן, לביתו של ה'. בהכנת ארוחות למשפחה אתן מקיימות את מצוות כשרות המזון. בעריכת הקניות אתן תרות אחר מוצרים עם ההכשר הטוב ביותר. אם לא תקנו בגדים כיצד תקיימו את מצוות הצניעות בלבוש? וכך גם בשמירה על נקיון ביתכן. כל הפעולות שאשה עושה בניהול ביתה קשורות בקיום מספר רב של מצוות. על ידי עיסוקינו בעולם החומרי אנו מבררים ומעלים את ניצוצות הקדושה הטמונים בו. רק אדם המתעסק בענייני העולם יכול לקיים מצוות אלו. אם הוא רק מתפלל ולומד כל היום כולו, הוא אינו יכול לקיימן. 

 
כאשר שבו ישראל לבתיהם בתום חודש תשרי והתחילו להתעסק שוב עם העולם החומרי, לא רק שהם עצמם התעלו, אלא אף כלי עבודתם התעלו עמם. כאשר ה' ברא עצם חומרי, הוא התכוון שנשתמש בו באופן הרצוי לפניו, שאם לא כן הוא לא יועלה לקדושה. אם יש למישהו בית, ואף אחד אינו דר בו, אינו קובע בו מזוזה, אינו מביא לתוכו ספרי-קודש, אז לשם מה הבית? אך כאשר אדם עובר לגור בבית, קובע בו מזוזות, מביא לתוכו ספרים, אורחים לשבת, וקובע בו שיעורי-תורה בצותא עם עוד אנשים, אזי הוא בונה בית לה'. הבית עצמו, השדה עצמו, מתקדשים. 

 
כאשר את נוסעת לירושלים, לבית-המקדש, ביתך עומד ללא שימוש. כיצד תוציאי לפועל את תכלית ה' בבריאת העולם? ובכן, על ידי שתצאי מירושלים, על ידי שתעזבי את הקדושה של ביהמ"ק. אפילו אם תגורי בגבולה של ארץ ישראל, רחוק מאד מירושלים ותאמרי, "הביטו, אני יהודיה, ואני צריכה לחיות כיהודיה". כך את הופכת להיות שליחה של ה'. את נעשית כלי, ממוצע, שעולמו של ה' מתעלה על ידו. בסופו של דבר ההתעלות היא גם שלך, כי אם לא היית שם, לא היתה כל התעלות. לכן, את חיונית למימוש רצונו של ה'. את, וכן הדברים הגשמיים שאת משתמשת בהם לקיום מצוות, מתעלים על ידי ביצוע שליחותו של ה'. אין זו ירידה כלל: אדרבה, בכך שאת חוזרת הביתה ומתחילה את שיגרת חיי-החולין, את מגיעה אל העליה האמיתית. 

 
ליוצאי מצרים, במדבר, לא היו כל דאגות בנוגע ללבוש, למזון, לכל דבר. איזה חיים נפלאים! בני ישראל יכלו להשתמש בזמנם ללימוד תורה. זה עתה קבלו את התורה; הכל היה כל כך מלהיב. רבם, משה רבינו, היה המורה הנפלא ביותר. אתן מתארות לעצמכן איזה חיים? ללמוד, להתפלל - זה היה פשוט נפלא. אך אז אמר להם ה', "ובכן, לידיעתכם, כל זה זמני; אתם נבחרתם כדי לבצע משימה מסוימת, וארץ ישראל, היא המטרה". הם לא התלהבו במיוחד על ההליכה לשם, למרות שידעו שהיא יעדם הסופי. "בשביל מה לדאוג לפרנסה - זריעה, השקייה, קצירה, הכנה, ניהול בית וכד'?" 

 
אולם, לו יצוייר שאלוף בצבא יגש לאחד החיילים ויאמר, "שמע, אתה נבחרת כדי לבצע משימה מסוימת". יתכן שמשימה זו מסוכנת ביותר, או מאד בלתי נוחה מבחינה פיזית. אך, אם החייל הפשוט נתבקש מן הדרג הגבוה ליטול אותה על עצמו, הוא יעשה כל שביכולתו בכדי לבצע אותה. איזו זכות מיוחדת - להיבחר מכל שאר החיילים למלא תפקיד מסוים. 

 
כאשר אנו מגיעים לחצר הרבי לחגי תשרי, אנו מקבלים תענוג רב מן החוויה. איזו הרגשה נהדרת להיות בבית-המקדש, להקריב קרבנות. זו חוויה רוחנית נפלאה ואת מקבלת הרגשה מאד מרוממת מכל זה. אך עלינו להכיר בכך שמילוי רצון ה' בבריאת העולם ובירידת נשמתנו בגוף, אינו בהכרח בדברים שמביאים להתרוממות רוח. להיפך, מכך שאדם אומר, "אמנם זה יכול להיות נפלא לבלות את כל השנה כאן, אולם עלי לשוב הביתה ולנהל את ביתי בדרך שה' ציווה; אני עומדת לעשות כל דבר בחיי, באופן שציווה ה'". ומכך - מן העובדה שאנו מכניעים את העונג שלנו כדי לגרום עונג לה' - מקבל ה' את הנחת-רוח הגדולה ביותר. 

 
אף בעולם התחתון שאין תחתון ממנו 

 
יש היבט נוסף בנושא, שעלינו להבהיר. שאיפתו של ה' שתהיה לו דירה בעולם התחתון, כוללת גם את הצדדים התחתונים ביותר של העולם הזה. בעיני ה', יש בכוח הקדושה לחדור לכל פינה ותחום של העולם הזה, אפילו למקומות הנראים ככתובות בלתי אפשריות לעניני קדושה - כמו הרחוב ה42- בניו-יורק, או רחוב דיזנגוף בתל-אביב, וכד'. כיצד מתבצע הדבר בפועל? על ידי עבודת ה' של יהודים, באשר הם. כי בסופו של דבר, היהודי הוא זה המהווה מקדש עבור השכינה; כדברי הפסוק, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". חז"ל מבארים שהפסוק אינו אומר "ושכנתי בתוכו" אלא "בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מהם. 

 
משום כך, כל היהודים חשובים בעיני ה' באותה מדה, ולכל יהודי - איש או אשה - יש מקום בתכנית האלוקית. יהודי המתגורר, למשל, ב"קנזס סיטי", חשוב בעיני ה' בדיוק כמו היהודי המתגורר בירושלים, או בבורו-פארק. חשוב לו, לה', במדה שווה שכל אלה ישמרו שבת, כשרות, טהרת משפחה וכד'. כולנו הננו גוף אחד, אם אפשר לומר כך. ואמנם בגוף האדם, המוח חשוב מאצבעות הרגליים; הלב חשוב יותר מריסי העינים. אך אם תפגוש אדם שיש לו את כל האיברים מלבד אצבעות הרגליים, האם תוכל לומר, הנה אדם שלם ומושלם ורק חבל שאין לו אצבעות ברגליו? כדי שאדם יהיה מושלם באופן פיזי, הכרחי שיהיו לו גם אצבעות וגם ריסים. כך גם ב"גוף" העם היהודי - לכל יהודי יחיד, הוא או היא, יש תפקיד חיוני בתיפעול האורגניזם כולו. 

 
לכן, אינך יכול למחוק אפילו יהודי אחד מכלל בני העם היהודי, כי בעשותך כן, אתה מוחק גם את עצמך. אתה נשאר בלתי שלם. אם אתה מוציא את אותו יהודי מכלל ישראל רק משום שהוא עדיין אינו שומר כשרות, או אינו מניח תפילין כל יום, דומה הדבר כאילו תכרות לעצמך את אצבעך הקטנה. נכון, חייך אינם תלויים באצבעך הקטנה, אך הנך אדם בלתי שלם אם חסרה לך אצבע. אולי אותו יהודי הוא בבחינת חולה, בדיוק כשם שאולי יש דלקת באצבעך. אך במקרה של דלקת באצבע, אינך כורת אותה, אלא אתה פונה לרופא. כך גם, אם רואה אתה יהודי הסובל ממחלה רוחנית, עליך לנסות לעזור לו. אל תאמר, "הוא אינו מעניין אותי, הוא אינו שומר שבת". זהו מושג "אחדות ישראל" שהרבי מדגיש בשיחותיו שוב ושוב. כל יהודי עושה את שלו, בדרכו שלו. המשיח לא יבוא רק בשביל יהודים חרדים, אלא בשביל כלל העם היהודי. כאשר המשיח יבוא, יכנס העולם לעידן אחר, ואז יבואו כולם לגור בארץ ישראל. ואולם עד אז, יהודים מוצאים את עצמם, בהשגחה פרטית, במקומות מוזרים ונידחים ביותר - כדי שבבוא העת, כאשר הם יחזרו בתשובה ויהיו שומרי-מצוות, יתעלו כל אותם המקומות, באופן רטרואקטיבי, לקדושה. 

 
שנזכה לראות את הגאולה במהרה בימינו.