במחזור לראש השנה נוסח חב"ד, ממש לפני הקטע המתחיל במלה "המלך" (כלומר לפני "ישתבח" ו"ברכו" בתפילת שחרית), מופיע הסיפור הבא, באותיות קטנות: "הרב הקדוש ר' אהרון מקרלין (מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש) פעם אחת, כשהתחיל לומר "המלך", נתעלף מאד ואחר-כך שאלוהו מה היה זה? והשיב שהתבונן במאמר המובא על ידי חז"ל (במסכת גיטין [שם נאמרו הדברים על ידי אספסינוס, אך ר' אהרון מקרלין הבין זאת כמשל לדברים הנאמרים על ידי ה']):"אי מלכא אנא, עד השתא אמאי לא אתית לגבאי כו'. [אם מלך הנני, מדוע עד עכשיו לא באת אלי?] ואנן מה נענה אבתרי'" [ואנו מה נענה אחריו]".

בראש השנה, אולי לא כל אחד ממלא את כל זמנו במצב הרוח הראוי ליום כזה. אולם אם אדם יעצור ויחשוב לרגע כי הנה הוא עומד ביום הדין - ה' סוקר את כל מעשיו מן השנה החולפת ויתכן שהמאזן יצביע על חובה - הוא עלול לחשוב שמן הסתם מגיע לו איזה עונש. כאשר דעתו של אדם נתונה למחשבות כאלו, והוא מהרהר ברצינות בכל אותם מעשים שליליים שעשה בשנה האחרונה, מה עלול לקרות? לבו יכול לרעוד מפחד בגלל האפשרות שאולי יבוא עליו איזה עונש.

האדם מרגיש אז כמו ילד הנקרא לחדרו של מנהל בית הספר, והוא יושב שם ומחכה לתורו בעוד המנהל משוחח בטלפון, והוא אינו יודע מה עומד לקרות ומה יאמר לו המנהל. את החשש והפחד ניתן לחוש ממש באופן פיזי. ילדים קטנים עלולים לחוש כאבי בטן וכאבי ראש מן הפחד הזה. יש תחושה של פחד שהיא בפירוש מורגשת בגוף. באופן דומה, יראת ה' אינה צריכה להיות מסוג הפחד שהוא מופשט ושכלי לגמרי, אלא היא חייבת להיות יראה מוחשית המורגשת בלב האדם באופן פיזי.

אולם יראה אין פירושה בהכרח יראת העונש. אלו מכן שלמדו "מוסר" לפני שהחלו ללמוד חסידות, אולי יודעות שיש הבדל בהדגשה, בין שתי האסכולות. שתיהן, שיטת החסידות ושיטת ה"מוסר" יש להן מטרה זהה - להשריש בלב היהודי אהבה לה' יתברך, רצון למלא אחר מצוותיו ושאיפה לדבוק בדרכיו. אולם יש הבדל באמצעים ובגישה הננקטים בידי שתי האסכולות.

גישת המוסר מדגישה את התוצאות הנוראות הנובעות מחיים שאינם על פי דרך התורה; החסידות לעומתה מתארת את הצד השני של המטבע - את הטוב, האור, והיופי של החיים המותאמים לדרך התורה.

הרבי אומר שאדם אינו צריך לחשוב על יראה במובן של יראת העונש. ההשקפה היהודית אינה רואה את האלוקים כנקמן וכנטרן ח"ו, המוכן תמיד עם מקל גדול לתפוס את מי שמעד. הרבי מסביר שביראה יש דרגות שונות ורבות. שתים מהן מבוארות בתורת החסידות באריכות. הן נקראות "יראת בושת" ו"יראת הרוממות". "יראת בושת" את חשה כאשר את מהרהרת בגדלות ה', כמה רב חסד הוא וכמה מיטיב הוא עמך למרות שהטובה אינה מגיעה לך, ואז את מתמלאת בושה על כך שאינך מתנהגת באופן שה' מצפה ממך. את עלולה להיזכר היכן את עומדת, וכיצד לפעמים את חשה אי-רצון לעשות את הדברים שהקב"ה ציווה לעשותם, שהם, בעצם, כה פעוטים לעומת מה שהוא יתברך מעניק לך. אם את חושבת על כך ברצינות, את מגיעה להכרה שאכן את רחוקה מאד מהיכן שאת צריכה להיות, והבושה מציפה אותך: "אוי, איך הזנחתי את הקשר שלי עם הקב"ה, ואיפה אני נמצאת בהשוואה להיכן שהייתי צריכה להיות". בושה זו נקראת "יראת בושת".

יראה בדרגה אחרת נקראת "יראת הרוממות", שהיא תחושה של התפעמות מגדלות ה' לעומת האפסיות שלי. שתי הדרגות הן ווריאציות של המושג יראה, אך שתיהן עולות על היראה האומרת, "אני מפחדת שאני עומדת לקבל מכות".

מה היה סוג היראה שחש רבי אהרון מקרלין אינני יודעת, אך בודאי לא היתה זו יראת העונש במובן הפשוט - כי צדיק כמותו בוודאי היה רחוק מלהתפתות ליצר הרע ולא היה לו מה לחשוש מהעונש. מדוע אם כן הכניס האדמו"ר הזקן את הסיפור הזה במחזורו? כדי להצביע לפנינו על סוג היראה הנתבע מאיתנו. לא יראת העונש אלא יראת בושת ויראת הרוממות.