ט חשון התשע"ט (18.10.2018)


פייסבוק חבד בישראל אויטר חבד בישראל

נשים מעניינות יותר
על מה שלושת אלפי נשים יכולות לדבר במשך חמישה ימים רצופים?

"טל הבדולח" – טל התחייה
תהליך הטהרה המקובל מטומאת מת הוא באמצעות הזאה מ'מי חטאת' – מי מעיין שבהם מעורב אפר משריפת פרה אדומה. בלשון הזוהר מכונה התערובת הזו "שיורי טלא דבדולחא" – שאריות מטל הבדולח. 

קשה לזווגן כקריעת ים סוף
בני הזוג שונים במימדים הגלויים שלהם. הם איש ואשה השונים במהותם. הם לא אמורים לחשוב ולהרגיש את אותו הדבר. ההכרה במציאותם כשונה זהו חלק בלתי נפרד מפיתוחה של זוגיות נכונה. 

כתיבה לרבי
כל מה שרצית לדעת על הכתיבה לרבי באמצעות אגרות הקודש. לכניסה למדור

חבד בישראל
מחפש כתובת של בית חב"ד בעירך? גן חב"ד לילד באזורך? הגעת למקום הנכון! השתמש במנוע החיפוש של חב"ד בישראל

מאגר עצום על חגי ישראל
מאמרים, סיפורים, הלכות, שיעורים ועוד, מסודרים לפי חגי ומועדי ישראל - לכניסה למדור

מאות ניגונים להאזנה
בואו להינות ממאות ניגוני חב"ד, המבוצעים בידי מגוון תזמורות וזמרים. לכניסה למדור

אנציקלופדיה חב"דית
בואו להרחיב את ידיעותיכם על חסידות חב"ד, ערכים בחסידות, ניגוני חב"ד, ועוד אלפי ערכים נוספים באנציקלופדיה החב"דית. לכניסה

חת"ת רמב"ם
הצטרפו ללומדי השיעורים היומיים בחומש, תהלים ותניא, וכן בשיעור יומי ברמב"ם. לכניסה למדור






» הרבי מלובביץ'

» גאולה ומשיח

» חב"ד בעולם

» חב"ד בישראל

» מדור התוכן

» השיעורים היומיים

» לוח שנה עברי

» זמני הדלקת נרות

» ניגוני חב"ד

» חדשות חב"ד

» וידאו

» מגזין

» פרשת השבוע

» חגי ומועדי ישראל

» המדור לילדים

» אנציקלופדיה חב"דית

» אודותנו

» חב"ד באינטרנט




החזיר יטהר
לעתיד לבוא תסור הטומאה מבעלי-החיים ומותר יהיה לאכול הכול. מסיבות שמוסברות בתורת הקבלה והחסידות, יהיה החזיר בעל-החיים הראשון שייטהר. השם 'חזיר' מרמז על כך שהוא עתיד לחזור ולהיטהר ראשון.



|
שתפו:  
חבד » חגי ומועדי ישראל » יום הכיפורים » סיפורים


"בוריס"
ואז כאשר דמעות חמות זולגות ללא שליטה במורד לחיי, הזמנתי את בוריס לכבד אותנו בפתיחת ארון הקודש לפני תפילת נעילה. כולם הנהנו כאות להסכמה. בוריס קיבל בהודיה את ההזמנה, ללא כל מושג מדוע זכה לכבוד הזה. 

ו תשרי התשע"א (14.09.2010)

חב"ד
בוריס, שני מטר, 130 ק”ג של שרירים, בשנות ה-‏40 המאוחרות לחייו, עמד זקוף לפניי. היה לו ראש גדול ויציב, היושב על פלג גוף עליון רחב, בחור שרירי ואיתן, בעל מבנה עצמות רחב. כשהוא מדבר לא ניכרת תנועה בגופו. מבטו החודר מצמיד אותך למקום כאילו מוכן לקרב. על פניו היתה הבעה עזה וחסרת-רחמים של רוצח שכיר.
 
איך פגשתי את בוריס?
 
לפני כמה שנים עשיתי את יום כיפור באחד מבתי הסוהר שהיו באחריותי, הרעיון נבע מכורח הנסיבות. החזנים שהיו אמורים להוביל את התפילות לא הופיעו. יש תקציב לפעילות הנ”ל, קצינים לא אמורים לבלות את החגים עם האסירים, אך בלי חזנים—אין תפילות.
 
אז נכנסתי לתמונה. אשתי, מרים, ארזה את הגלימה הלבנה המגיעה עד הברכיים שנהוג ללבוש ביום זה (הקיטל), נעלי בית מבד ושופר לתפילת-הנעילה.
 
הגעתי לכלא אחה”צ ביום שלפני לוודא שכל ההכנות אכן מתבצעות כראוי בציפייה להשתתפות גדולה יותר השנה. חדר-האוכל הוסב למעין בית כנסת, כולל בנייה של ”ארון קודש” לספרי התורה. גם הסידורים היו במקום. החדר היה מסודר ומבריק.
 
שעה לפני כניסת החג, הלכתי לסייר בתאים ולאחל לכולם צום קל ושנה טובה ובריאה.
 
או-אז פגשתי את בוריס, הר אדם, עומד במרכז תאו במלוא גודלו, לבוש בבגדיו התחתונים.
 
”דו רעדצט יידיש? (אתה מדבר יידיש?)” הוא שאל, מה שהעיד שהעברית שלו הייתה רצוצה.
 
”יא,” עניתי.
 
לחצנו ידיים. נתתי לו טפיחה על הכתף בליווי חיוך. הוא נמס קמעה. בדל של חיוך, עלה לרגע קט באיטיות על שפתיו. מהנהן בראשו, הוא רטן לעבר האסירים האחרים: ”ער איז בסדר (הוא בסדר)”. משפט שבא ישר מאיזו פגישה של משפחה מהמאפיה האיטלקית. את כתפו הענקית השרירית כיסה קעקוע בגודל 17 על 20 ס”מ. הקעקוע היה של יהודי זקן עטור זקן לבן ארוך, לבוש כובע פרווה; כורע על ברך אחת, אוחז מעל ראשו בצורה אופקית בשני קצותיה של חרב. על להב החרב מעל היה מגן-דוד גדול.
 
”אני רוסי,” הוא אמר.
 
”לְמַה הקעקוע?” שאלתי.
 
”אני יהודי. ואני רוצה שכולם ידעו. במיוחד הרוסים המתועבים האלה,” הוא אמר, מניע את ידו השמאלית ועוצר אותה באמצע הנפה עם אגרוף ימינו בשקע המרפק המכופף במחוות בוז. ”חיות, זבל, גויים!” הוא מלמל, פינות פיו מתעקלות כלפי מטה בשאט-נפש. ”אני גם כהן!” אמר בגאווה, מחווה בכפות ידיו את הסימן הידוע, כאות לברכת הכהנים.
 
”אתה יודע משהו על הדת היהודית?” שאלתי.
 
”שום דבר.” ואז הוא צחק בתרועה מחוספסת שהרעידה את כל גופו, צחוק שהעיד על הומור, סבל סמוי, פחד ונחישות עזה.
 
הגאווה האמיתית שלו היתה כנה ומרעננת במקום כזה. במהלך יום הכיפורים, שאלתי אותו במה הוא עסק למחייתו ברוסיה. בגמגום ענה: ”אַ גונִיב (גנב).”
 
”כמה זמן היית שם בכלא?”
 
”נכנס ויוצא,” הוא אמר, ”במשך יותר מעשרים ושבע שנים.”
 
התחלתי לקלוט את התמונה.
 
”איך זה בכלא ברוסיה?” המשכתי. ”שמעתי שהרבה יותר קשה שם מבכל מקום אחר בעולם.”
 
”השומרים שם הם לא כמו פה,” הוא אמר, גופו שוב מרעיד בצחוק. ואז, לפתע, חדר קור למבטו ”כאן השומרים אנושיים... שם, לא.”
 
”איך זה שם?”
 
”אתה לא רוצה לדעת,” הוא ענה באיטיות, תוך כדי הירהור. ”הם נותנים לך לחם יבש, מים, תפוח אדמה. זה כל מה שאתה אוכל. אתה כל הזמן רעב. אתה לא יכול לדבר עם אף אחד כל היום.”
 
”מה עשית כדי להעביר את הזמן?”
 
”במשך שנים, נהגנו לשבור סלעי-ענק עם פטישים גדולים וכבדים, שמונה שעות ביום. נציגי הרשויות היו לוקחים משם את הסלעים ברכבות ואז זורקים את הכל לים.”
 
”מה?!” שאלתי, מוכה-תמהון.
 
”המאסר נועד לשבור את הנפש. זו הטקטיקה שלהם.”
 
”מישהו הצליח אי פעם לברוח?” שאלתי.
 
הוא צחק, יורה מילותיו בקול-רם, ”מסיביר?!” אז הוא נזכר, ”פעם כשהייתי במחנה, לא רחוק מהערים, מרחק יום נסיעה ברכבת, שבוע הליכה, השותפים שלי לתא ברחו, לקחו איתם שומר.”
 
”למה?” שאלתי, למרות שידעתי שאתחרט על כך.
 
גופו התכווץ, ”אוכל.”
 
בטני התהפכה בקרבי. לקחתי שאיפה ארוכה, נשפתי החוצה באיטיות.
 
”איך הם הסתכלו על יהודים בכלא?” שאלתי.
 
”הם לא,” הוא אמר, חוצב בי במבט שלא נתקלתי בו מעודי, מבט של קור חודר שיכול להיות קשור רק למוות עצמו. ”הם הורגים את החלשים שבהם.”
 
”מי?”
 
”הבריונים הרוסים. רק החזקים שורדים בכלא ברוסיה. במיוחד כשמדובר ביהודים.”
 
”איך אתה שרדת במשך כל השנים עם הקעקוע הזה בבתי-הכלא הרוסיים?”
 
חיוך עלה על שפתיו אך לא הגיע לעיניו. התחלחלתי. מולי היה יהודי, שבעצמו מודה בבורות גמורה בידיעת ההיסטוריה של עמו ומשמעותה הפנימית, ועם זאת גאה דיו להתהדר בציור ענק עם נושא אתני מרדני, שאלמלא גודלו של בוריס עצמו, היה גורם מזמן למותו.
 
”הותקפת פעם?”
 
”כן,” הוא אמר, והרים את חולצתו, שם התנוצצה צלקת באורך 12 ס”מ.
 
”מה...?”
 
”אחד מקדימה עם את חפירה, השני מאחוריי עם סכין.”
 
”וּ...?”
 
”ההוא מקדימה, אותו הרגתי. ואז התמוטטתי. התעוררתי בבית-חולים.”
 
”מישהו נענש?”
 
צחוק פתאומי. ”בכלא ברוסיה, אף אחד לא פותח את הפה. נלחמים. אחד מנצח. אחד מפסיד. לשומרים לא אכפת.”
 
כל אותו יום כיפור, מלאו המחשבות על בוריס את מוחי. האישיות שלו סקרנה אותי.
 
במהלך התפילות האחרונות, כנהוג, נשאתי דרשה. דיברתי על ה”קאנטוניסטים” ברוסיה. אלה היו ילדים יהודים שנחטפו בפקודת הממשלה לשירות צבאי כפוי. הרקע היה סדרה של חוקים בלתי נתפסים בעלי אופי אכזרי שיצאו לפועל בשנים ‎1825-1855‏ תחת שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון. החוק המחמיר ביותר קבע שילדים יהודים יגויסו בגיל שמונה , לשירות צבאי של עשרים וחמש שנה בצבא הרוסי. בכל פעם שהיו שמועות כי חיילים רוסים מתקרבים, החביאו היהודים את ילדיהם. בין כה ובין כה, ילדים רבים נחטפו. עדויות מספרות על עשרות אלפי ילדים יהודים תמימים.
 
רבים מהילדים החטופים הצליחו להישאר ביחד, מפחדים מהגרוע ביותר. הם שמרו על מנהגי-דת שזכרו מבית-אבא. חלק הוכו באכזריות ע”י הקצינים שלהם. רבים מתו מוות מר.
 
פעם קבוצת רבנים הגיעה לפטרוגראד (בירת רוסיה דאז) לכנס, ופנתה בבקשה מיוחדת לשלטונות הצבאיים לעשות יום כיפור עם אחת מקבוצות הנוער האלו. הבקשה נענתה. לקראת תפילת נעילה,  החליטו הרבנים שאחד מהנערים יזכה בכבוד לפתוח את ארון הקודש. הקנטוניסטים בחרו פה-אחד, בנער שקט בן אחת-עשרה בשם יוסף.
 
הסיבה לבחירה לא היתה מובנת באותו רגע, אך הובהרה מיד לאחר מכן. ”פתח את החולצה,” הם אמרו לו. הוא עשה כן, בגלותו ערמה של צלקות עמוקות, חתכים וחבורות משנים של התעללות וענישה. יוסף ניגש אל התיבה, ופתח את ארון הקודש. מבטם של הנוכחים התרכז בו, והוא כחכח בגרונו, ובקול צלול ורגוע פנה אל בוראו.
 
”אדון עולם. בנעילה יהודים מתפללים לבריאות לשנה הבאה. ראה גופי מוכה, שבור, אני לא חושב על בריאות. יהודים מתפללים לעושר ולפרנסה. ראה אותי, המחשבה על כסף לא עולה בדעתי. הרווקים מתפללים לזיווג מן השמיים,” הוא עצר לרגע, מחניק דמעות. ”אבל מי תסכים לקחת אותי אחרי כל מה שעברתי?”
 
”כל מה שאני מבקש ממך, אלוקיי ואלוקי אבותיי, הוא להעניק לי את הכח להשאר יהודי גאה גם השנה ולקדש את שמך הגדול.”
 
ואז, הוא התחיל, ”יתגדל ויתקדש שמה רבא... בעלמא דברא כרעותה...”
 
כאן, ברגע הדרמטי ביותר של השנה היהודית, המלים פשוט הופיעו לנגדי. ”כתוב בתורת הנסתר, ”רחמנא ליבא בעי (הא-ל מבקש את לב האדם). לא רק את מחשבותינו הוא מבקש, אלא את ליבנו הוא רוצה,” הסברתי.
 
”אני חושב שבוריס הוא הבחירה הכי נכונה לפתיחת הארון.” ואז כאשר דמעות חמות זולגות ללא שליטה במורד לחיי, הזמנתי את בוריס לכבד אותנו בפתיחת ארון הקודש לפני תפילת נעילה.
 
כולם הנהנו כאות להסכמה.
 
בוריס קיבל בהודיה את ההזמנה, ללא כל מושג מדוע זכה לכבוד הזה. 



שם:
כותרת:
תגובה:
כתוב את המספר לאימות:














אתר הבית של חב"ד בישראל | נוסד על ידי חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד באה"ק | טלפון: 072-2492667 | דואר אלקטרוני: admin@chabad.co.il

חבד ירושלים
חבד תל אביב
חבד חיפה
חב"ד ראשון לציון
חב"ד פתח תקוה
חב"ד אשדוד
חבד נתניה
חבד באר שבע
חבד חולון
חב"ד בני ברק
תפילין
צדקה
שיעורי תורה
ספרי יהדות
מזוזות
זמני הדלקת נרות שבת
כשרות
טהרת המשפחה
חינוך יהודי
אהבת ישראל
חבד בעולם
חבד ניו יורק
חבד צרפת
חב"ד הודו
חבד תאילנד
חבד סין
חבד לונדון
חב"ד טורקיה
חבד יוון
חבד ברצלונה
הרבי מלובביץ'
וידאו מהרבי מליובאוויטש
אגרות קודש
תמונות של הרבי
הרבי מלך המשיח
מופתים הרבי מחב"ד
מפגשים עם הרבי מחבד
נבואות הרבי
הרבי והבבא סאלי
הנביא מקראון הייטס
ימות המשיח
בית המקדש
גאולה ומשיח
פסק דין: הרבי מלך המשיח
אליהו הנביא
תחיית המתים
סיפורי משיח וגאולה
הגאולה בעולם שלנו
משיח באקדמיה
זמן הגאולה
RSS
Facebook
Twitter