בסעודת ראש-חודש חגיגית הבחינו תלמידי הבעל-שם-טוב הקדוש כי רבם שרוי במצב רוח עגמומי שלא כדרכו. הם ניסו לעורר בו שמחה אך ללא הצלחה.

לפתע, באמצע הסעודה, הגיע אורח כפרי בשם ר' דוד. ברגע שנכנס החל הבעש"ט להראות סימנים של שמחה והתרוממות-רוח. הוא התייחס בכבוד כלפי הכפרי ובקשו לשבת לידו.

התנהגותו היוצאת דופן של הבעש"ט עוררה סקרנות רבה בקרב תלמידיו, והם ציפו בקוצר רוח להסבר.

בחושו את תמיהתם, שלח הבעש"ט את ר' דוד מן החדר למלא משימה כלשהי, ואז סיפר להם כי ר' דוד נהג לחסוך כל פרוטה מהכנסתו שבאה בעמל רב, כדי לרכוש את האתרוג המהודר ביותר שאפשר. הוא חסך כל השנה כולה ואחר כך נסע למרחק רב כדי להשיג אתרוג מן המשובחים ביותר.

כיון שהוא ומשפחתו היו עניים מרודים, היתה אשתו מלאת תרעומת על שהוא מבזבז את כל הזמן והכסף הרב על האתרוג שלו, כי לטעמה, עדיפות ראשונה חייבת להינתן למילוי צרכיה הגשמיים של המשפחה. כשהגיע סוף סוף לביתו עם אתרוגו היקר, התמלאה אשתו בתסכול כה רב, עד ששברה את עוקצו של האתרוג (הפיטם שלו), ובכך פסלה אותו לשימוש המצוה.

האיש לא יצא מגדרו והגיב בשקט: "היא, ככל הנראה, צודקת, כי מן הסתם אינני ראוי לאתרוג כזה. אחרי הכל, איך מגיע אתרוג כה מהודר לאדם נבער שכמותי?"

שעת כניסת החג קרבה ור' דוד השלים עם העובדה שהוא יצטרף עם הכפריים האחרים לקיום המצוה באתרוג של הקהילה. אולם, הוא השתוקק בכל זאת להיות בעל אתרוג, כדי שיוכל לקיים את מצות "ולקחתם לכם" (היינו משלכם).

בראותו שאין בידו כסף, ולהשתמש באתרוג תמורת משכון הוא לא רצה, שמא לא יקנו לו הגבאים את האתרוג בלב שלם, לכן נטל כלי כלשהו מביתו, הביאו אל סוחר גוי אחד, ומשכן אותו תמורת מזומנים. בכסף הזה נעשה שותף לבעלות על האתרוג הקהילתי. הבעש"ט סיכם: מאז אותו רגע היסטורי של ניסיון עקידת יצחק, לא נבחן שום אדם בניסיון כזה: לראות אם יכעס ויצא מגדרו או ישמור על מידותיו הטובות. זו הסיבה לכבוד הרב המגיע לו, ולשמחה הגדולה שהוא עורר בי בהיכנסו.