חינוך מדויק הוא הליך אינדיבידואלי. יחד עם זאת על-פי גדולי החסידות, יש סדרה של טעויות נפוצות שכדאי להימנע מהן.
חינוך הוא בחלקו הגדול תהליך אינדיבידואלי. מה שמתאים בתחום החינוך למתחנך אחד אינו מתאים לאחר. על-פי תפיסת החסידות, מטרתו העיקרית של ההליך החינוכי, בשונה מעבודת ההוראה והקניית הידע, היא לעודד את המידות המתוקנות ולדחות את המידות וההרגלים הבעייתיים. התולדה של חיזוק המידות הנאות, ובהן התגברות על חרדות, עצבות, כעסים ויהירות, אמורה להיות אושר, בריאות נפשית ויכולת לראות את הזולת. לכן תגובה או תביעה מסוימת עשויה לסייע למתחנך אחד להפטר מתכונות בעייתיות ואילו אותה התנהגות כלפי מתחנך אחר עשויה לפגוע לו בתחושת הביטחון או בהערכתו העצמית ולמנוע את השינוי המתבקש.
השאלה האם יש טעויות שמבצעים הורים, מתוך בחירה או אינטואיציה, שכדאי להימנע מהן בכל המצבים במסגרת ההליך החינוכי. גדולי החסידות, הרואים בחינוך ערך עליון, בהחלט סבורים שכן. ישנן סדרה של טעויות חינוכיות שיש להימנע מהן. הרשימה של כללי "סור מרע" היא ארוכה למדי. ננקוב בכמה מהנקודות ברשימה, לא בהכרח לפי סדר חשיבות או השפעה:
1.
סגנון – זה קשה, נכון. אבל במצב האידיאלי כל פנייה למתחנך, בכל גיל, צריכה להיעשות מתוך כוונה להימנע מהטפות מוסר, מריבות וחיכוכים בלתי נעימים. רבי יוסף יצחק מנסח את הדברים בצורה בהירה:
"רבים מהמחנכים והמדריכים טועים בזה מה שחושבים אשר בהתרגשות בקול רעם ורעש יגיעו למטרתם בחינוך והדרכה, ומהם מתנפלים על
ובאמת גם אם לשעה אחת מתרגש המחונך מלפידי אש אמרי פי המחנך, ולבבו מתכווץ מצער, ולפעמים הנה גם יבכה במר נפשו, הנה חינוך והדרכה זו לא יביאו שום תועלת…"המחונך והמודרך ברוגז בדברים קשים כגידים, ויחרפנו ויגדפנו.
במילים אחרות אם גם אתם נוטים לנאומים ביקורתיים חוצבי להבות – אז תפסיקו! הטחת ביקורת או ניסיון לעורר בילדים ייסורי מצפון הם מיותרים ואינם משיגים את מטרתם. הביקורת מכווצת את המתחנך רק לרגע. לאחר אותו הרגע השפעתה חולפת והיא עשויה לפעול כבומרנג.
מצד אחד איננו יודעים מהי מידת ההשפעה של אמירה או אפילו תנועה מסוימת בהליך החינוכי. מצד שני, לעולם כל תנועה יכולה להיות ברת השפעה על המתחנך. ישנן כמה סיבות לכך שגם החינוך התקיף ביותר חייב להיות במשבצות של אהבה, רכות ועדינות:
א. לא משנה מה התוכן, כשאומרים את הדברים בסגנון הלא נכון הדברים אובדים והופכים להיות חסרי ערך. ביקורת שיוצאת נגד אישיותו של הילד מעולם לא הועילה לשינוי ולא הביאה להישגים ארוכי טווח.
מנגד אהבה ורכות מועילים לקבלת ההוראות החינוכיות הרבה יותר מאשר הביקורת, המובילה לכיווץ של המתחנך ולא להיפתחות וקליטה שלו.
ב. הערך של המחנך או ההורה בעיני המתחנך גדל בראותו שהמחנך תקיף והחלטי ועדיין אינו יוצא מגדרו.
ג. כשהמתחנך רואה שההקפדה והגבולות הן לא מתוך כעס, תחושת אובדן שליטה או קפדנות אלא מתוך אהבה ומחשבה מוקדמת, מתעוררים אמונו ואהבתו למחנך.
ד. סגנון נכון ייטע בלב המחונך את הערכה כיצד להגיד דברים ברורים ונוקבים מתוך גישה נעימה שיש בה דרך ארץ.
ניתן לומר כי שיטת החינוך שגיבשו ראשי החסידות דוחה השפלה והטפת מוסר משום שסגולה להרמת מידותיו של האדם היא הרמת מעלתו בעיני עצמו, עידוד רוחו וחיזוק בטחונו בנפשו ובכוחותיו הפנימיים.
2.
זלזול – על המחנך להימנע מזלזול לא רק בילדיו או במתחנך הקרוב אליו, אלא בחסרונות של כל אדם. זלזול הוא ביטוי לחולשה ולא לעמדה המכירה בערך עצמה. הכנסת זלזול לתוך השיח החינוכי תגרור פגיעה באותה מערכת ולבסוף חוסר הערכה כלפי המחנך. הסיבה לכך היא שכשילד שומע שהמחנך או ההורה מתיר לעצמו לזלזל בדבר מה, מהר מאוד גם הוא יתיר לעצמו לזלזל באחרים ובמטלות שונות.[1]
3.
חינוך אינטואיטיבי – החינוך דורש מאמץ והשקעה מרובה. לרוב הוא לא בא מתוך תנועה טבעית ואינטואיטיבית. מבלי להקדיש תשומת לב ומחשבה מעמיקה לתחום החינוך, לתכלית החינוך ולשאלה מהי התוצאה הסופית אליה רוצים להגיע, קשה יהיה לקצור הצלחות.
פעמים רבות ללא ההשקעה הנדרשת בחינוך התוצאה תהיה כישלון חינוכי. הסיבה לכך נעוצה במבנה הנפש של האדם מזה ובמטרה החינוכית מזה. הנטייה הטבעית איננה להשתחרר ממידות אגוצנטריות. באופן טבעי האדם נדחף לעצבות, הלקאה עצמית, העדפת העונג. השינוי של המידות הללו והכוונתן לחיוב דורשים מאמץ והתגברות על נטיות טבעיות.
ידועה האמרה של רבי יוסף-יצחק:
"כשם שהנחת תפילין בכל יום הוא מצווה דאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק בין גדול שבתורה לבין איש פשוט, כך הוא חוב גמור על כל יהודי לחשוב כל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות הכל, מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו, לראות לפעול אצל הילדים, שילכו בדרך בהם מדריכים אותם."[2]
4.
לפעול מתוך אינטרסים ולא מתוך ידיעה מגובשת של המטרה החינוכית – סעיף זה הוא נגזרת של הסעיף הקודם. ללא ידיעה ברורה של מהי המטרה החינוכית הספציפית, איזו מידה רוצים לשרש במתחנך ואיזו מידה להקנות תחתיה, סיכויי ההצלחה מועטים. החינוך צריך להיות מכוון למטרה מוגדרת שעולה מתוך מידותיו הטבעיות וההרגלים של המתחנך. אינטרסים אישיים של ההורים פוגמים בהכרח בפעולה שלהם וגורמים למתחנך לא להכיר בערך הדברים של ההורים המחנכים.
5.
הערכת יתר ועידוד תכונות אישיותיות – תעודדו את הצעיר על חכמתו וכנראה שבאתגר הבא הוא יסרב להשתתף, מפני שלא ירצה לסכן ולאבד את ההכרה בו כחכם.
על-פי רבי יוסף-יצחק, מחבר "כללי החינוך וההדרכה", אם המחנך והמדריך יעלה על דעתו לרומם מתחנך שאינו כה מוכשר לדרגה של מישהו בעל מעלות וכישרונות מופלגים, הנה לא זו בלבד שלא יפעל בו שום תיקון אלא הוא עלול בזה לקלקלו.
רבי יוסף-יצחק מדגיש כי החובה המוטלת על כל אדם היא על המאמץ להשיג מה שהוא יכול ולא להיות מה שהוא לא. מכאן שגם העידוד והדחיפה של ההורים צריכה להיות בגין המאמץ ולא בגין תכונות קיימות.
6.
לא להאמין בשינוי של המתחנך – מיסודות העבודה החינוכית הוא האמונה שכל אחד יכול להשתנות. גם מי שנטיותיו רעות, הן מצד תולדתו והן מצד הרגלים שרכש לעצמו, יש לו את היכולת להסיר מעליו את המידות הקלוקלות, ואף להפכם "מרע לטוב וממגונה לנאה".
הכוח להשתנות נטוע בכל אדם, מעצם בריאתו. אולם הוא תלוי, ראש לכל, בבחירתו ובנכונותו להתאמץ ולהקריב כדי להשתנות.
החסם העיקרי המעכב את השינוי הוא שהמחנכים אינם מאמינים בו. אנו מתאהבים במידות המגונות, בכעס, בעצבות, ולא בוחרים לגלות תחתיהן מידות נאות. וכשאנו לא בוחרים להשתנות, איך נאמין בצעירים, "המתחנכים", שהם יכולים להשתנות?
מכאן כשם שצריכים לא להאדיר בצורה בלתי פרופורציונלית, כך יש מקום להאמין ביכולתו של המתחנך להשתנות ולהציב לו אתגר נעלה אך בר השגה מבחינה אישיותיות לאותו שינוי נדרש.
לסיכום, כללי ה"סור מרע", הטעויות החינוכיות שצריכים להימנע מהן או לכל הפחות להפחית בהן אינם מספיקים. לצדם יש לשזור את כללי ה"עשה", הכללים החינוכים בהם יש לדבוק, גם במסגרת החינוך האינדיבידואלי.
(באדיבות
אתר התבוננות)
