חכמינו ז"ל אמרו בפרקי אבות כי את העולם הזה יצר הבורא בעשרה אמירות א-לוהיות, שהינם עשרה כוחות רוחניים - בהם השרה הא-ל את כוחו ויצר בריאה חומרית.
 
מדוע נקטו חכמינו בלשון "מאמרות" לתיאור הכוחות הא-לוהיים? כמובן שאין הכוונה שהבורא השתמש בדיבור ממש - הבל פה - כפי שמדבר אדם גשמי, אלא זהו משל, המלמד אותנו מהו האופן הרוחני בו יצר ה' את העולם.
 
הדיבור האנושי מסמל מעשה חיצוני. כשאדם מדבר, המשפט שיצא מפיו לא נחשב למציאות ממשית, לעומת כוח הדיבור של האדם, שביכולתו לדבר דיבורים אין קץ. הדיבור נחשב לביטוי אפסי ביחס לעוצמה שבאדם, ולכן הוא חיצוני ביחס לאדם. בנוסף, הרי הדיבור הוא רק כדי שהאדם יוכל לבטא את עצמו לזולת, והוא אינו חשוב לעצמותו של האדם, שיכול להתקיים גם בלעדיו. זאת בניגוד למחשבה שהיא פנימית עם האדם. שכל רגשותיו, שכלו ורצונו מתבטאים במחשבה והוא אינו יכול להתקיים בלעדיה.
 
כך בנמשל, ההשפעה הא-לוהית בה ברא הא-ל את העולם הזה, הינה ביטוי חיצוני ואפסי לגבי השפעתו האמיתית הבלתי מוגבלת.
 
אילו הייתה ההשפעה הרוחנית מאירה בעולמנו ללא כל הגבלה - היה העולם הגשמי מתבטל לגמרי מכל מציאותו. כיון שכל מציאותו של העולם הזה היא היותו עולם מוגבל - מקום חומרי וגשמי, עם מושגים מגבילים כמו זמן ומקום. מנגד אור הא-ל הוא אין-סופי ולכן לא יכול האור כפי שהוא מצד עצמו להתלבש בעולם מוגבל.
 
משל לכך מכלי קטן שננסה למלאת במים רבים. יותר ממה שהוא יכול להכיל, שבמצב כזה ישפכו המים מהכלי שלא יוכל להחזיק אותם. זאת מכיוון שחייבת להיות התאמה בין הכלי לבין הדבר אותו אנו מבקשים שיכיל הכלי.
 
בנמשל, העולם הזה הוא הכלי ואילו הדבר שממלא את הכלי הוא הכוח הא-לוהי בו יצר ה' את העולם. מטרתו של הכלי-העולם היא, שעל-ידו יתגלה האור הא-לוהי הרוחני. אולם אם היה הבורא מגלה בעולם את אורו הנשגב כמו שהוא ללא צימצום, הרי שלא יכל להיות שום חיבור בין האור הרוחני הנעלה – שהוא בלתי נתפס במגבלות העולם - לבין חומר העולם הגשמי.
 
לכן המשיך הבורא את הכוח הא-לוהי בעולם בהשפעה מדודה ומוגבלת, בצורה כזו שהחיות נעלמת בתוך החומר הגשמי ממש, עד שלא ניתן לנבראים לחוש בקיומה ולראותה כלל.
 
כך גם האופן בו ברא ה' את העולם, שהוא בהשפעה חיצונית ונחותה שנמשלה להבל פיו של אדם. הבורא יצר את העולם בצורה כזו כדי שהעולם לא יתבטל ממציאותו, ויוכל להכיל את ההשפעה הרוחנית.