לחג השבועות ישנם שישה "ימי תשלומים". ימים אלה נועדו לאפשר לעולים לרגל לבית-המקדש, להקריב את הקרבנות שלא הספיקו להקריב ביום החג.
 
על חלק מהקרבנות חל איסור להקריבם ביום החג. קרבנות פרטיים שבשרם לא נאכל והם נשרפים כליל על המזבח, אסור לדעת בית-שמאי לשחוט ביום החג, וגם בית הלל החליטו לקבל דעה זו למעשה (למרות שבעיקרון חלקו עליה). מסיבה זו, מכונה היום שלמחרת החג "יום טבוח" – יום טביחת קרבנות (ולמי שלא מספיק להקריב ביום זה, ישנם עוד חמישה ימי תשלומים).
 
כתוצאה מכך, נוצרת הלכה מעניינת: במקרה שבחג השבועות עדיין לא נבנה בית-המקדש, ובימים שלאחר-מכן, "ימי התשלומים", הוא ירד מהשמים – תחול עלינו חובה להקריב את הקרבנות של העולים לרגל. כי מכיוון, שלמעשה הסכימו בית-הלל לדעת בית-שמאי, שלא להקריב קרבנות מסוימים בחג עצמו – נמצא שגם כאשר לא קיימת כלל אפשרות להקריב את הקרבנות בזמנם המקורי (יום החג), קיימת חובה להשלים זאת בימי התשלומים.
 
במחשבה ראשונה, נראה כי הדבר בלתי אפשרי. הרי כידוע בזמן הגלות נחשבים כולם בחזקת טמאי-מתים (כך נקרא כל מי שנגע במת, נשא אותו או נמצא עמו תחת קורת-גג אחת), ולטמאי-מתים אין אפשרות להיכנס להר הבית, עד שיעברו תהליך טהרה שאורך שבעה ימים. כך שאם בית-המקדש נבנה אפילו למחרת חג השבועות – עד שייטהר מישהו כבר יחלפו ימי התשלומים!
 
אולם הפיתרון לכך פשוט: עם בניין בית-המקדש בגאולה השלמה, יקומו מיד לתחייה כל הצדיקים, וביניהם אהרון הכוהן ובניו, שיהיו טהורים מכל טומאה. הם אפוא יהיו הכוהנים שיקריבו עבורנו מיד את כל הקרבנות הנדרשים. 

(התוועדויות תשמ"ז חלק שלישי עמוד 486)