כאשר רוצים להקים מבנה ציבורי, דואגים ראשית-דבר למשאבים כספיים. מחפשים מקורות מימון עם זיקה למהותו של המבנה, שישמשו גב כלכלי לבנייה. כך גם ציווה הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו לנהוג, כאשר עמד להקים את המשכן. להתרים למען הבנייה כל אחד ואחד מעם ישראל – "כל איש (כפי) אשר ידבנו לבו", כלשון התורה בפתיחת פרשת-השבוע.
 
אלא שבשונה מכל התרמה, לא צורך כלכלי עמד מאחורי איסוף התרומות למשכן. הקדוש-ברוך-הוא כול-יכול ולא חסרו לו דרכים, טבעיות או נסיות, למימון הבנייה. מדוע אפוא הוא בחר דווקא ברכושם של בני-ישראל כמקור מימון? – כי הוא רצה שלכל אחד יהיה חלק בהקמת הבית בו תשרה שכינתו בגילוי. שכל יהודי יוכל להגיע אל המקום ולחוש כי הוא שותף לבנייתו.
 
התורה מונה מגוון רחב של חומרים מהם יכלו לתרום. החל מזהב וכסף, דרך בדים ועורות יקרים ועד לבשמים ושמנים. כל אחד בחר בחומר המועדף עליו ותרם ממנו – כפי יכולתו. לא היה סף שאסור לרדת ממנו ולא רף שאסור לעבור אותו. כל אחד היה חופשי לתרום ממה שרוצה וכמה שלדעתו הוא מסוגל, ללא הכתבה מגבוה. וכך, מהתרומות האישיות המדודות – נבנה הבית לשכינה.
 
*
 
חז"ל אומרים כי כל יהודי צריך להיות בעצמו בית-מקדש קטן. בתורה נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בלשון רבים – לרמז שכל יהודי מצוּוה להכשיר את עצמו להיות ראוי להשראת השכינה בקרבו; להתקדש בחיי התורה והמצוות כך שהקדוש-ברוך-הוא ירגיש אצלו "בבית".
 
וגם כאן, כמו בהתרמה למשכן, לא כולם נדרשים לאותה רמה של קדושה. הקדוש-ברוך-הוא מכיר היטב כל אחד ואחד מאתנו ומבקש מכל אחד להתקדש, להיות מקדש מעט, בהתאם למצבו וליכולותיו.
 
זה לא שיש רשות לכל אחד לברור את המצוות שמוצאות חן בעיניו ולהחליט שרק אותן יקיים. תרי"ג (613) המצוות כולן מיועדות לכל יהודי, ללא פשרות והנחות. אלא שמי שמסיבות שונות לא קיים עד עתה את כל המצוות, ומרגיש לא מסוגל בבת-אחת לשנות את כל אורחות חייו; הוא מבין שאכן יש לקיים את כל המצוות ושואף להגיע לכך, אבל חש שאם יחולל תפנית חדה מדי הוא יישבר וייסוג לגמרי, ולכן מחליט שהמיטב שהוא יכול לו בשלב זה הנו רק מעט מצוות – השם מקבל אותו כבית-מקדש ומשרה את קדושתו עליו.
 
הקדוש-ברוך-הוא מזהה מתי ההחלטה ממצה באמת את "אשר ידבנו לבו", את מה שהלב מסוגל כרגע 'לנדב' לענייני תורה ומצוות – ואז הוא שורה. ולא פחות מכפי שהוא שורה בלבו של מי שמקיים את כל תרי"ג המצוות.
 
*
 
למי שישאל: איך ייתכן שהקדושה המעטה שאני מסוגל להוסיף בעצמי, תשמש אכסניה, כביכול, לשכינה בכבודה ובעצמה? איך ייתכן שבקרבי, אני האיש הקטן והפשוט, ישרה הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו?
 
עונים חז"ל: "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש-ברוך-הוא – שם אתה מוצא ענוותנותו". אי-מוגבלותו המוחלטת של הקדוש-ברוך-הוא מאפשרת לו לגלות 'ענווה' ולשרות גם בקרבו של כל יהודי, גדול כקטן.
 
יחד עם זאת, כמובן, אי-אפשר להשוות את התגלות הקדושה שב'מקדשים האנושיים' לזו שבבית-המקדש ה'רשמי', שם מתגלה עיקר קדושתה של השכינה. ולכן איננו מסתפקים בקדושה השורה עלינו בגלות, ועורגים לבנייתו של בית-המקדש השלישי, עם התגלותו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח בגאולה השלמה – כדי לזכות להשראת השכינה בעולמנו בעוצמה גבוהה לאין שיעור. לאין שיעור גם מההשראה שהייתה בבתי-המקדש הקודמים.