הצלחתם של המהגרים היהודים לארצות-הברית לפני כמאה שנים להשתלב בחברה המקומית הגבוהה אתגרה חוקרים רבים. אחוז מדהים מקרב בני הדור השני הצליחו להעפיל למקצועות הנחשבים שם ביותר – רופא או עורך דין, לאין ערוך יותר מבני קבוצות אתניות אחרות.
 
הסברא הרווחת היא שזה בא כתוצאה מהדרבון והדחיפה שקיבלו הילדים הללו מהוריהם. בעוד שבאוכלוסיות אחרות לא היה ערך כל כך להשכלה, לקחו המהגרים היהודים את ערך ההשכלה הטבוע בדמם – ההשכלה התורנית – והסבו אותו (למרבה הצער) להשכלות חיצוניות. חלומה של כל אם יהודייה בארצות-הברית היה בן רופא, והרבה בנים הגשימו את החלום הזה לאמם.
 
בהלצה סיפרו כי כאשר נבחר יהודי לנשיאות ארצות-הברית, הגיעה אמו הזקנה במיוחד מבית האבות על מנת להשתתף בטקס. בעיצומו של האירוע, משכה הזקנה בשרוולה של הגברת לידה ולחשה: "את רואה את הילד, זה עם יד אחת על התנ"ך והשנייה באוויר? אח שלו רופא"...
 
***
 
בתחילת בפרשת השבוע מוזכר יום שנועד להיות מאושר במיוחד עבור רעייה ואם יהודייה אחת: ראש חודש ניסן ב'תמ"ט (2449) לבריאת העולם. בו ביום רבתה השמחה לכלל ישראל עם חנוכת המשכן. אך שמחה גדולה במיוחד הייתה באותו יום לאלישבע בת עמינדב, בעת מעמד המינוי של בעלה אהרון לכוהן גדול ושל ארבעת בניה – נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר – לכוהנים תחתיו. משפחה מכובדת ללא ספק. נחת יהודית אמיתית לרעיה ואם בישראל, עצומה לאין שיעור מזו של האמהות החולמות בארצות-הברית.
 
אלא שבהמשכו של אותו יום התפתחה התרחשות טראגית בה שיכלה אלישבע את שני בניה הגדולים. נדב ואביהוא הקטירו קטורת מבלי שנצטוו ובכך נחשפו לגילוי אלוקי עצום. כנשמות בגופים הם לא הצליחו להכיל את הגילוי, והתוצאה הייתה עצובה מכול. יום שמח ומאושר הפך ליום אבל לכלל ישראל. הנחת של אלישבע התכווצה ונדחקה מהכאב הבלתי נתפס של השכול הכפול.
 
אילו רצה הקדוש-ברוך-הוא, יכול היה לעצור בדרך כלשהי בעד נדב ואביהוא ולמנוע מהם להגיע לרגע שממנו לא הייתה דרך חזרה. אבל זה לא קרה. ואמנם למה?
 
***
 
מגלים חז"ל כי אחד הטעמים למותם של שני בני אהרון היה השבתה מכוונת של השמחה. בכוונה תחילה סובב הבורא את הדברים כך שהשמחה הגדולה תיגדע ותגווע, כי כל עוד לא הגיעה הגאולה השלמה לא תיתכן שמחה שלמה בעולם הזה לאף אחד. אפילו לא לקדוש-ברוך-הוא בעצמו.
 
על לעתיד לבוא נאמר: "אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהילים קכו, ב). "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם" (שם קמט, ב). "ישמח השם במעשיו" (שם קד, לא). וכפי שמסבירים על כך חז"ל: עתידים ישראל לשמוח במעשיו של הקדוש-ברוך-הוא ועתיד הקדוש-ברוך-הוא לשמוח במעשיהם של ישראל. אבל בינתיים לא תיתכן שמחה שלמה.
 
מה שכן, כשם שישנה זכות לטעום בערב שבת מתבשילי השבת, כך גם ברגעים האחרונים שלפני ביאת המשיח ניתנת לנו הזכות לטעום קצת מ"תבשילי" הגאולה. ולכן גם שמחה אמיתית, כזו של חזון אחרית הימים – על בסיס האמונה והביטחון שהנה המשיח בא – נחשבת כיום לרגש הטבעי והדרך הנכונה להתכונן ולקבל את פני הגאולה המקרבת ובאה.
 
עד כמה גדולה סגולתה של השמחה להביא את הגאולה? על כך התבטא הרבי מליובאוויטש מלך המשיח: "ינסו – וייווכחו!".