כיהודים, יש בכולנו אמונה בסיסית בגאולה השלמה. השאלה היא, עד כמה האמונה הזו ממשית אצלנו? עד כמה אנו חיים עם התחושה שממש בכל רגע עומד המשיח להתגלות ולגאול את כולנו?!
בשנים שבהם הוקמו לראשונה בירושלים עיר הקודש בתי-ספר ששילבו במערכת הלימודים מקצועות חול, הייתה העיר היהודית כמרקחה. בדיוני הרחוב הסוערים, אלו אמרו: מהיכן יתפרנסו הילדים לכשיתבגרו, אם לא יקבלו הכשרה בסיסית בכל תחומי הידע? ואלו אמרו: עלינו לסמוך על השם. החינוך היהודי הטהור שהוביל אותנו נאמנה אלפי שנים, ימשיך ויוביל גם את ילדינו.
אחד הדרשנים החרדים השתמש אז במליצה חריפה לחידוד עמדתו. הוא הזכיר את אומללותה של רבקה אמנו בעת הריונה, שהרגישה שהעובר בבטנה משתוקק לצאת הן כאשר עברה ליד בית מדרש והן כאשר עברה ליד בית עבודה זרה. היא חרדה לפענח מה טיבו של עובר זה והלכה לשאול את גדולי החכמים שבדורה, שם ועבר. אלו גילו לה כי "שני גויים בבטנך". זה לא אותו אחד שרוצה לצאת גם פה וגם שם.
רבקה נרגעה. אמנם קשה לחשוב שעומד להיוולד לך בן שיימשך רק לעבודה זרה, אולם מכל מקום – הטעים אותו דרשן – עדיפים "שני גויים" מאשר חסר חוט-שדרה אחד...
*
בשבת שעברה קראנו בבית-הכנסת הפטרה שמביעה גם היא אותו מסר: בתקופת שלטונו של אחאב מלך ישראל נסחפו רבים מבני ישראל לעבוד לאליל "הבעל". נביאי הבעל, שקיבלו גיבוי מלא מבית המלוכה, גרמו להמונים להתלבט והיחיד שניצב מולם בגאון היה אליהו הנביא.
אליהו יזם עימות בינו לבין נביאי הבעל לעיני כל ישראל, מי יצליח להוריד אש מהשמיים. באותו מעמד הוא קרא לכל העם את הקריאה המפורסמת: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים?! אם השם האלוקים לכו אחריו ואם הבעל – לכו אחריו!".
הסוף הטוב – והמצופה – היה שאליהו בלבד הצליח להוריד את האש, וכל העם נפלו על פניהם וקראו: השם הוא האלוקים! אולם השאלה היא, כיצד העז אליהו להציע גם את האפשרות ללכת אחרי הבעל. האם לא עדיף 'להתנדנד' בין אמונה לכפירה מאשר לכפור כפירה מוחלטת?!
התשובה היא, אכן לא. כי מי שפוסח על שתי הסעיפים – גם כאשר ינוע לכיוון האמונה, אין שום ערובה שיישאר עמה. אך מי שמחליט ובוחר בכיוון מסוים, גם אם חלילה לא טוב – הוא מוכיח לכל הפחות יציבות שמלמדת כי כאשר יכיר באמת – יתחבר אליה באמת.
*
פסיחה שכזו יכולה להימצא גם בקרב המאמינים המוצהרים. היא מתגלה לפעמים במצבים בהם נדרשת נאמנות מוחלטת לקדוש-ברוך-הוא, מעבר לזו שזורמים עמה בשגרת החיים. מצבים שבין אדם לקדוש-ברוך-הוא, בין אדם לחברו ובין איש לאשתו או למישהו אחר מבני משפחתו. פתאום אנחנו מגלים שאנחנו לא מספיק מאמינים.
דוגמה נפוצה לפסיחה כזו קשורה לציפייה למשיח. כיהודים, יש בכולנו אמונה בסיסית בגאולה השלמה. השאלה היא, עד כמה האמונה הזו ממשית אצלנו? עד כמה אנו חיים עם התחושה שממש בכל רגע עומד המשיח להתגלות ולגאול את כולנו?!
הדרך הטובה ביותר להחיות בעצמנו את האמונה והציפייה לגאולה ולהפוך אותן למוחשיות היא ללמוד את שיחותיו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח על תקופתנו. הרבי ממחיש בניתוח בהיר ומעמיק של מאורעות התקופה עד כמה אנו קרובים לגאולה, שממש עומדת על פתחנו ורק מחכה ש"נפתח לה את הדלת ונסחב אותה פנימה".
הגייה במשנת הגאולה של הרבי היא התשובה הטובה ביותר לשאלה שעלינו לשאול את עצמנו, "עד מתי לפסיחה על שתי הסעיפים?!". הלימוד יספק את התשובה הטובה ביותר גם לשאלה "עד מתי לגלות?!", משום שהוא ממהר ומזרז במיוחד את בוא הגאולה, תכף ומיד ממש!
