כאשר מורה מודיע לתלמידיו על מבחן שיתקיים בעוד יומיים, תמיד יהיו כאלה שיבקשו לדחות זאת ביום נוסף, כי הזמן לא מספיק להם ללמידת החומר. גם אם המורה יודיע על המבחן שבועיים מראש, בטוח יהיה מי שיבוא מתי שהוא ובשקט יבקש דחייה מסיבה כזו או אחרת.
 
שלל התירוצים המופלא נעלם כאשר מודיעים לתלמידים על טיול. במקרה זה, הבקשה תהיה הפוכה – להקדים מה יותר ולא לחכות. וזה הגיוני ומובן. הנטייה הטבעית היא לדחות דברים פחות נעימים ולקדם חוויות יותר נחשקות.
 
לכן די מפתיעה גישה הפוכה שרמוזה בפרשת השבוע ומתוארת בתלמוד: לאחר קרוב לחודשיים בהם סופרים משה רבינו ועם ישראל את הימים ומחכים בכיליון עיניים לקבלת התורה, ולאחר שהם מגיעים כבר למרגלות הר סיני ונערכים בהכנות האחרונות – מחליט משה רבינו (ומקבל על כך הסכמה מהשם!) לדחות את המעמד ביום אחד.
 
מדוע? הרי לפחות כמו כל עם ישראל (וסביר להניח שהרבה יותר מכולם) הוא חיכה וציפה לקבל את התורה. הוא גם ראה עד כמה מתאווים צאן מרעיתו לזכות במתנה הנכספת. מה אפוא פשרה של היוזמה לדחיית המעמד ביום נוסף?
 
*
 
בפנימיות התורה מוסברים הדברים: הקדוש-ברוך-הוא תכנן לבני ישראל יומיים של הכנות אחרונות לקראת מתן תורה, ובכך לרמוז כי אם ישמרו את התורה כראוי יקבלו שכר כפול: גן עדן ותחיית המתים. משה רבינו שהבין את הרמז רצה שהשכר על שמירת התורה יהיה לא רק כפול אלא משולש: בנוסף לגן עדן ותחיית המתים, יגיעו עם ישראל למצב (עלי אדמות) מרומם יותר מזה שישרור בעת תחיית המתים. לכן הוא ביקש להוסיף להכנה יום שלישי.
 
התוכנית האלוקית ליומיים של הכנה רמזה דבר נוסף – שגם לאחר שעם ישראל ייכשלו ובית-המקדש יחרב, תינתן להם הזדמנות חוזרת וייבנה להם המקדש מחדש. וגם את הרמז הזה הבין משה – ורצה להוסיף עליו שגם אם עם ישראל ייכשלו בשנית ויביאו לחורבן הבית השני, שוב תינתן להם הזדמנות לתקן וייבנה להם בית-מקדש שלישי. לכן הוא ביקש להוסיף להכנה יום שלישי.
 
והקדוש-ברוך-הוא הסכים לשני הדברים גם יחד. גם לשכר המשולש וגם להזדמנות השלישית.
 
*
 
התוכנית המקורית אפוא הייתה שהבית השני יהיה ההזדמנות האחרונה עבורנו. אך בזכות משה השתנתה התוכנית ולכן אנחנו עדיין פה, מחכים לסיומה של הגלות המרה, המתישה והארוכה. עם ישראל חי וממתין בכיליון עיניים לבניין בית-המקדש השלישי.
 
להמתנתנו זו שותף גם משה רבינו. המנהיג הדגול והנאמן לא נטש מעולם את צאן מרעיתו, כי כפי שמוסבר בספר הזוהר, נשמתו ממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך כל הדורות. בכל  דור ישנו 'צדיק יסוד עולם' שבו שרויה נשמתו של משה רבינו. אותו צדיק, ה"משה שבדור" הוא זה שנותן לעם ישראל שבימיו הכוונה וכוח להתמודד עם קשיי הגלות.
 
בדורנו, הצדיק הזה הוא הרבי מליובאוויטש. הוא זה שממשיך את דרכו של משה ובתקופתנו זו מעניק כוחות ומורה את הדרך כיצד לקיים כראוי את הרצון האלוקי.
 
חז"ל אומרים כי "גואל ראשון הוא גואל אחרון". כלומר, אותו צדיק שבו שרויה נשמת משה ושבדורו ייתן הקדוש-ברוך-הוא את האות לחולל את הגאולה השלמה – הוא זה שיהיה המשיח. ומכיוון שהרבי גילה כי דורנו הוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה – אנו מצפים להתגלותו שלו לעין כול כמלך המשיח, תיכף ומיד ממש.