היה זה מסלול מבחן לקראת כניסה ליחידה צבאית מובחרת. מסלול ארוך וקשה במיוחד. במסעות כאלו רק הטובים ביותר והחזקים ביותר שורדים. אולם במסע הספציפי הזה דומה שגם הטובים והחזקים ביותר עמדו לקרוס.
 
בשלב הסופי, הדבר היחיד שהחזיק את הלוחמים היה השטח, שהפך להיות מוכר. הם כבר ראו בעיני רוחם את הבסיס שבו אמור המסע להסתיים ודמיינו את עצמם צונחים על הדשא עם בקבוק מים. "הנה", פלט אחד מהם כשזיהה מרחוק את גדר הבסיס. העיניים אורו והחיילים העייפים שינסו מותניים בכברת הדרך האחרונה אל היעד המובטח. המפקד החל להאיץ בחיילים עד שעבר לקצב ריצה. במקום או בזמן אחר זה אולי היה יותר מדי, אולם כאשר כה קרבים אל המחנה כולם היו נכונים לרוץ.
 
הבעיה התחילה לאחר הכניסה למחנה. במקום לעצור מיד לאחר השער, המשיך המפקד לשעוט קדימה. החיילים עוד ניסו לדמיין שהוא יעצור בחדר האוכל או אולי במקום אחר, אך המפקד המשיך  לדהור – עד שיצא משער הבסיס הנגדי… באותו רגע נפלו רבים. כוחותיהם לא עמדו להם יותר. המפקד המשיך עם מתי מעט עוד כמה מאות מטרים ואז סב על עקבותיו וחזר אל המחנה.
 
אלה האחרונים היו היחידים שהתקבלו ליחידה המיוחדת. כל האחרים נכשלו במבחן האחרון והקשה.
 
*
 
בפרשת השבוע, 'וארא', מבטיח הקדוש-ברוך-הוא למשה רבינו את הגאולה ממצרים בחמש לשונות (ביטויים). "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי", "והבאתי". השם הבטיח להוציא, להציל, לגאול, לקחת ולהביא את בני ישראל ממצרים לארץ ישראל.
 
ארבע הלשונות הראשונות מוכרות יותר. כנגדן אנו שותים את ארבע הכוסות בליל הסדר. הלשון החמישית פחות מוכרת. כי אכן היא עדיין לא התקיימה. הבאה מושלמת של עם ישראל לארץ ישראל תתגשם אך ורק בגאולה השלמה.
 
מדוע אם כן נאמרה ההבטחה על כך כבר לפני יותר מ-3300 שנה? משום שהקדוש-ברוך-הוא רצה לומר לנו שכבר אז החל המסע אל הגאולה השלמה. המסע קשה, הגלות נוראה, אולם אנו כל הזמן מתקדמים אל היעד המובטח. השם רוצה שניתפס בהבטחה ולא נמעד. שלא ניכשל לאורכו של המסע המתיש, גם לא בשלבים הקשים ביותר שבו.
 
*
 
התקופה האחרונה מזכירה את שלב הסיום במסעם של החיילים. מאז שעלה הרבי מליובאוויטש מלך המשיח על כס הנשיאות נכנס עם ישראל לחלק הסופי של המסע אל הגאולה. עם השנים הנוקפות הוכיח לנו הרבי, על פי דברי הנביאים וחז"ל, כי אכן אנו הולכים וקרבים אל הגאולה בצעדי ענק, ובשלב מסוים אף הסביר כיצד יש לדברים תוקף של נבואה ממש.
 
ההתרגשות הרקיעה שחקים לאחר שהרבי רימז ברורות להתייחסות הגלויה אליו כאל מלך המשיח. הרבי אף עודד את ההתייחסות הזו קבל עם ועולם. עם ישראל הרגיש כמו החיילים שחזרו אל הבסיס, בטוחים שהנה הגיע המסע המפרך אל קצו.
 
אך לפתע – שוד ושבר. הרבי חדל מלהיראות ומלהישמע ונוצר רושם של נתק. כאילו אנו מתרחקים מהבסיס. במקום לראות את הרבי בא וגואל את עם ישראל, עברנו חוויה מטלטלת שיכולה להתפרש כאילו נסוגונו חזרה לעומק הגלות.
 
אולם עם ישראל מאמינים בני מאמינים ויודעים שנבואה טובה חייבת להתקיים. ברור לנו אפוא כי נבואת הרבי בדבר קרבתה הממשית של הגאולה עומדת להתגשם וזו פשוט שעת מבחן עבורנו. המבחן קשה, מתיש ויותר מכול – מתסכל. אבל אנחנו נעמוד בו. נמשיך ונצפה לרגע שבו יחולל המפקד את התפנית המיוחלת, ויביא את כולנו לבסיס המרכזי של עם ישראל לדורותיו – בית המקדש השלישי, בירושלים הבנויה.