כמה סמלי שהמבצע שפתח את המלחמה הנוכחית זכה לשם "שובו אחים". נדמה כי במלחמה הזו החברה הישראלית התעוררה למציאות חדשה והסולידריות הישראלית - שכבר מזמן הספדנו אותה - חזרה לחיים.

כל מי שהגיע לגבול עזה בשבועות האחרונים עמד נפעם מול החיבוק האדיר לו זכו חיילי צה"ל מכל גווני הקשת בחברה הישראלית. היה נדמה שזהו יותר צורך שלנו לחבק ולגלות אהבה מצורך של החיילים לקבל. כמו שאמר מישהו שהחיילים בבתי הרפואה רק חששו שבסוף יישארו מאושפזים מחשש לסוכרת, אחרי כל הממתקים שנשלחו אליהם בימי המלחמה.

זה לא היה סתם טרנד אלא צורך בסיסי שכולנו חשנו. 20,000 איש הגיעו לחיפה ללוות את החייל הבודד שון כרמלי ועוד 30,000 עלו לירושלים ללוות את מקס שטיינברג, החיילים הבודדים שמתו מות גיבורים למעננו ואנו חשנו שאנו חייבים להם כבוד אחרון. אפילו להלוויתו של ג'ורדון בן-סימון באשדוד הגיעו 6,000 איש, למרות בקשות פיקוד העורף לא ליצור לוויה המונית מחשש הרקטות.

בערב אחרי הלוויתו של מקס שטיינברג התפרסה הודעות ווצאפ כי משפחתו יושבת שבעה לבדה. תוך שעתיים אולם המנחמים היה מלא עד אפס מקום וגם המסדרון שמחוץ לו לא הספיק להכיל את כמות המבקרים שגדשו באופן ספונטני את המקום, כדי להביע אמפטיה עם המשפחה האבלה.

זה לא קורה בכל יום, גם לא בכל מלחמה. אולי זו העובדה כי הפעם המלחמה נפתחה בימי ציפייה מורטי הצפים לשובם של תלמידי הישיבה "הילדים של כולנו", שאיחדו אותנו ויצרו קונצנזוס; אולי העובדה כי בחזית ניצבו קיבוצים של "השומר הצעיר", ואולי בגלל האזעקות בתל-אביב שיצרו קו אחד של הזדהות; הפעם הקונצנזוס לא רק היה הגדרה באולפני החדשות, אלא תחושה שחצתה מגזרים ואיחדה את כל העם. לרגע אחד חזרנו להיות משפחה אחת.

ליצור חזון חברתי

בשנים האחרונות עברנו כאן טלטלות לא פשוטות כחברה. הסולידריות היהודית וערך האחדות כמעט ונשכחו. ימין נגד שמאל, שמאל נגד ימין, קמפיין "הדרת נשים", הדרת מתנחלים, הדרת חרדים, גיוס בני הישיבות, תג מחיר, כל אלו יצרו סערות תקשורתיות שקרעו את תחושת ה"יחד" הלאומית ומוססו את החוסן שלנו כחברה. הפכנו להיות חברה שחיה בקבוצות מתבדלות שחשות זרות אחת לשניה.

אבל המלחמה הזו הוכיחה עד כמה אנו צמאים להיות עם אחד, כמה אהבה יש בנו ואנו רק מחכים לאפשרות לתת לה ביטוי. בהינף מבצע צבאי חזרנו לנקודת ההתחלה שלנו כעם, לפני כל ההגדרות והקיטובים. בחפ"קים השונים שהוקמו בגבול עזה כולם פעלו יחד. חרדים עם פאות מסולסלות וצעירים ארוכי שער ארזו ביחד חבילות מזון לשלוח אל החיילים שבחזית. שם הזרות התחלפה באחוות לוחמים.

כעת המלחמה הסתיימה אבל אסור שהרוח תחלוף. חייבים להמשיך את תנופת האחדות של המלחמה הזו גם אחרי שהתותחים יפסיקו לרעום. בראש ובראשונה זו משימה שלנו כחברה, להמשיך את הסולידריות, את ההידברות, את ההדדיות למרות חילוקי הדעות. אנחנו חיים בעידן בו אנו מכירים אחד את השני בעיקר דרך מסכי הטלוויזיה. הילד החילוני המצוי לא פגש מעולם אדם חרדים לשיחה והוא בטוח כי החרדי הוא פרזיט-עלוקה-פרמיטיבי. כדי שנוכל לחיות כאן כעם אחד כל זה חייב להשתנות.

אחרי שהתותחים יפסיקו לרעום נצטרך לחשוב איך נוכל להמשיך לחיות כאן יחד. כיצד להמשיך ליצור את כל שיתופי הפעולה המיוחדים האלו, כשאת משלוחי חבילות המזון לחיילים אולי יחליפו משלוחי חבילות מזון למשפחות במצוקה, קשישים וסיעודיים. לא חסר לנו תחומים בהם כולנו יכולים לשתף פעולה, בעזרה לנזקקים, בהתנדבות בבתי-אבות, בפעולות חברתיות של סיוע לחלשים. זהו החזון החברתי שלנו כחברה יהודית, תחת הערך של "ואהבת לרעך כמוך".