על פי השקפת האמת של התורה, אדם צריך לעמוד בדיבורו, אך בד בבד מותר לו לטעות. כלומר, מותר לו לגלות נסיבות שהוא לא צפה ולא התכוון אליהן וממילא התחייבותו לא חלה לגביהן
בשעות הצהריים של יום הבחירות לתפקיד הייצוגי הנישא ביותר בארצנו, נותרו המועמדים מאיר שטרית וראובן ריבלין לסיבוב שני. נכון לאותו זמן נראה, לדעת העיתונאים והפרשנים, כי שום דבר לא יעצור את ראש העיר יבנה לשעבר בדרך למשרה הרמה. המאזינים יכלו לשמוע צליל שמחה (ושמחה לאיד) בקולם של השדרנים שאינם מזוהים עם חוגי 'ארץ ישראל השלמה', שעה ש'הכתירו' את המנצח.
התוצאות הסופיות טפחו בפניהם לאחר זמן קצרצר. הפרשנים המלומדים הופתעו, אך אמרו כי בפוליטיקה הכול יכול לקרות, ומיד פנו לחפש את האשמים ב'תאונה': איך ייתכן שהחישובים המנומקים לא עמדו במבחן המציאות.
בערבו של יום הצליחו לעלות על סקופ: אחד מחברי הכנסת הדתיים, שהתבטא מספר פעמים כי לא יצביע למועמד המנצח, התקשר לרבנים בהפסקה שבין שני סיבובי הבחירות וביקש שיתירו לו לחזור מדבריו! איזה יופי – יש את מי להאשים! במיוחד אשם כזה, שמאפשר גם להסית נגד מי שמייצגים בציבור את תורת ישראל. עיתונאים חככו ידיהם בהנאה ועוד פסטיבל תקשורתי יצא לדרך.
*
אין כאן שום כוונה להכריע בסכסוכים הפוליטיים העומדים ברומה של מליאת הכנסת וגם לא להגדיר את משקלה האתי של התחייבות פוליטית. אנו רק רוצים לנצל את ההזדמנות שאנו עומדים בשבוע בו קוראים בתורה על דיני הנדרים ולעשות קצת סדר בכל הנוגע למשקלה התורני של התחייבות וליכולת להפר אותה. אכן, התורה מחייבת את האדם: "ככל היוצא מפיו יעשה", אולם אותה תורה גם יצרה את האופציה להתיר נדר.
אחת הטרגדיות בתנ"ך הוא סיפורה של בת יפתח, שגורלה נגזר עליה בשל נדר אומלל של אביה לפיו הראשון שיצא מפתח ביתו יהיה קרבן להשם. יפתח כמובן לא חלם שהראשונה שתצא תהיה בתו היחידה, והנדר לא היה אמור לחול עליה. הצעד האלמנטארי שנדרש מיפתח היה לגשת לסמכות תורנית, שתאשר כי בנסיבות שנוצרו אין לנדר משמעות. יפתח נמנע מכך ונשאר נאמן כביכול למשמעות הפשוטה של המילים שיצאו מפיו, וחז"ל מתבטאים על כך בחריפות רבה.
זו דוגמה עצובה מהעבר של מנהיג ששמר על כבודו ולשם כך עמד במילה באופן שבכלל לא התכוון אליו. לעומת העבר, עומד הערך בהווה של מילה היוצאת מפי מנהיגים פוליטיים, ערך שהולך ומאבד יותר ויותר ממעמדו. האמירה "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", הפכה לחלק אינטגראלי ממשקלה של כל הבטחה פוליטית, עד כדי כך שכבר לא מרגישים בושה בכך.
בין שני צדי המתרס נמצאת השקפת האמת של התורה: אדם צריך לעמוד בדיבורו, אך בד בבד מותר לו לטעות. כלומר, מותר לו לגלות נסיבות שהוא לא צפה ולא התכוון אליהן וממילא התחייבותו לא חלה לגביהן.
אין האדם מוסמך להתיר לעצמו את ההתחייבות – כדי למנוע את זילות המילה – אך הוא בפירוש יכול לגשת לסמכות תורנית שתאשר כי במקרה כזה הוא אכן לא צריך לקיים את מה שאמר. כך נשמרת ההגינות משני הכיוונים: מצד אחד, נשמר ערכה של התחייבות, ומצד שני – אין התעלמות מהאפשרות להיפטר מהצורך לעמוד בדיבור.
*
הבטחות שאנו בטוחים באמת בקיומן, בכל מחיר, אלו הבטחות אלוקיות. כמו שנאמר: "לא איש א-ל ויכזב". הקדוש-ברוך-הוא אינו מכזב לעולם. את הימים בהם אנו עומדים – ימי האבל על חורבן בית-המקדש – הבטיח הקדוש-ברוך-הוא להפוך לימי ששון ושמחה, ואנו בטוחים שזה יקרה.
זהו מהפך ודאי, שיתחולל תכף ומיד ממש – עם התגלותו לעין כול של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
