הרבי הקודם מליובאוויטש, כבוד קדושת אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק), היה סופר בחסד עליון. בין השאר, מתארים סיפוריו את הווי היהדות באירופה של לפני מאות שנים. אוצר תרבות, המאפשר לנו הצצה חטופה אל עולם שהיה.
 
אחד מסיפוריו הקלאסיים מתאר שמחת תורה בעיירה לא חסידית בעליל. החג התנהל במין מונוטוניות, ונעדרה ממנו לחלוטין החיות החסידית האופיינית, המלהיבה במיוחד בעת ההקפות. המחזה הכי מפתיע היה באמצע ההקפות, לאחר שהכריז הגבאי כי ההקפה הבאה מוקדשת לענווים – אלו שכל הווייתם אומרת ענווה ונמיכות רוח: נכבדי המתפללים, שבאורח קבע תפסו את מקומם בשולחן הכבוד, החלו להידחף לכיוון מרכז בית הכנסת. כל אחד מהם היה בטוח כי אין מי שידמה לו בענוותנותו ולפיכך אין ראוי ממנו להשתתף בהקפת הענווים...
 
*
 
מהי ענוות אמת? ברור, שמי שנאבק על כס ותואר העניו, לא ראוי לכס ולא לתואר. ומי כן ראוי – מי שפשוט ממעיט מערך עצמו? אולי מי שנכון לספוג כל השפלה וכל ביזיון באהבה?
 
מסתבר שלא בדיוק. בפרשתנו נאמר על משה רבינו: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". משה רבינו לא הגיב בשתיקה לכל ביקורת משפילה אלא ידע להשיב כהוגן בעת הצורך. בכלל, הוא קרא על עצמו "ויהי בישורון מלך" והכיר היטב ברום מעלתו. מדוע אם כן הוא מכונה עניו, ועוד גדול הענווים עלי אדמות?
 
למעשה, השאלה אינה מתמקדת במשה רבינו דווקא אלא מתייחסת לכל מי שההצלחה מאירה לו פנים. איך אדם שקוצר הישגים ומפתח קריירה יכול להיות עניו – הרי הוא יודע שהוא מוצלח באמת, וכיצד אפוא יהיה עניו כלפי מי שמוצלח פחות ממנו?
 
הורים לתלמידים בבתי-ספר דתיים תוהים לפעמים על חינוך ילדיהם לענווה. הם חוששים האם אין סיכון כי חינוך כזה יפגע במוטיבציה להישגיות של הילדים.
 
*
 
השאלות והתהיות כולן מבוססות על חוסר הבנה בסיסי במושג ענווה. עניו אינו מי שלא מעריך את עצמו. עניו אמיתי מכיר היטב במעלותיו האישיות, אולם הוא לא קושר לעצמו כתרים בגינן. הוא מפנים את ההרגשה כי כישוריו כולם ניתנו לו משמים כדי להגשים את תפקידו עלי אדמות, ויותר מכך: הוא מאמין שאחרים שניחנים ביכולות וכישורים כשלו יגשימו טוב ממנו את אותו תפקיד שהוא מבצע.
 
ענווה כזו לא מדכאת יכולות. אדרבה, היא מגבירה מוטיבציה ומהווה מנוע רב עוצמה למימוש טוב יותר של הכוחות שניתנו לנו משמים ועדיין אינם מנוצלים דיים.
 
משה רבינו היה העניו הגדול של האנושות, משום שהוא האמין באמת כי כל בן אנוש (גם גוי!) אם יחונן בכישורים המופלאים שהוא, משה, חונן – ישתמש בהם טוב ממנו. ענוותנותו לא סתרה להכרתו ברום מעלותיו, אלא אדרבה – נבעה ממנה. לכן גם ענוותנותו לא מנעה ממנו להגיב בחריפות, בעת הצורך, כאשר מתחו על צעדיו ביקורת שאינה במקום. הוא הכיר בערך עצמו וידע מיהו ואת מי הוא מייצג, אבל יחד עם זאת הוא נותר עניו, כי הוא האמין בכל לבו שכל אחד אחר שיקבל את 'ארגז הכלים' שלו יעשה זאת טוב ממנו.
 
את הענווה הזו מבקש משה להנחיל לכולנו. "אמר משה לישראל", מספר המדרש: "בדבר קל אתם נגאלים... – הענווה". גם על המשיח נאמר כי הוא כורך את הגאולה עם תכונת הענווה ומכריז: "ענווים, הגיע זמן גאולתכם".
 
אימוץ של המידה הטובה הזו יגאל אותנו מהרבה יריבויות ותככים ויוביל אותנו מהר יותר לעולם המתוקן והמופלא שייכון בגאולה האמיתית והשלמה – תכף ומיד ממש.