הציווי הראשון שקיבלו בני ישראל מהקדוש-ברוך-הוא אמור להיות לכאורה מצווה בעלת משמעות אמונית יסודית. השבת נקרא בתורה את הציווי המדובר – מצוות קידוש החודש, שעל פיה מתנהל לוח השנה היהודי. מצווה חשובה, אך קשה לזהות בה תוכן אמוני מרכזי.
 
אכן, לוח השנה היהודי ייחודי בהיותו היחיד שמתואם עם מהלכי השמש והירח גם יחד. הלוח הנוצרי (הרווח בעולם המערבי) צמוד למעגל השנתי של השמש בלבד. חלוקתו לחודשים היא שרירותית ואין לה שום ביטוי במהלכה של השמש. מנגד, הלוח המוסלמי נקבע לפי מהלך הירח בלבד. לירח יש סיבוב חודשי, ושנה מוסלמית (הג'רית) היא 12 סיבובים של הירח. מדוע דווקא 12 סיבובים משלימים שנה? גם כאן הבחירה שרירותית. אין לקביעה הזו שום ביטוי במהלכו של הירח.
 
בלוח היהודי, לעומת זאת, יש תיאום מושלם בין חישוב המהלכים של השמש והירח: החודשים נקבעים לפי הירח, ועונות השנה – לפי השמש. שנת שמש ארוכה יותר מ-12 חודשי ירח, ומסיבה זו אחת לשנתיים שלוש נוסף חודש לשנה העברית והיא הופכת לשנה מעוברת – בת 13 חודשים, כדי להשיג את הפער.
 
הלוח שלנו הוא אפוא המדויק ביותר. אולם הדיוק הזה לא הופך את המצווה של ניהול הזמן היהודי למשהו אמוני מרכזי.
 
*
 
חז"ל ממשילים את עם ישראל לירח. לירח אין אור עצמי. האור שהוא מפיץ הוא למעשה החזר אור השמש, שניכר דווקא כאשר הירח רחוק מהשמש. ככל שהירח קרוב אל השמש – בתחילת החודש ובסופו, האור פחות ופחות ניכר.
 
וכך גם עם ישראל מחזירים לעולם את אורו של בורא העולם. בימים כתיקונם, כאשר עם ישראל יושבים על אדמתם, בית-המקדש קיים ומכונן שלטון יהודי אמוני, כאשר קל ונוח לחיות כיהודי והכול נראה כה טוב ויפה – האור מאיר, אך לא כל כך מבהיק. הודה והדרה של הנשמה היהודית לא באים לידי ביטוי במלוא עוצמתם.
 
דווקא בגלות, בעת שהקדוש-ברוך-הוא מסתיר את פניו מבניו וכביכול מרוחק מהם – מתגלה מסירות הנפש היהודית. דווקא כאן נחשפות האמונה והדבקות בבורא במלוא עוצמתן, ואורן של נשמות ישראל זורח ומבהיק בקשר האיתן והמוצק שלהן עם הקדוש-ברוך-הוא.
 
זו אפוא המשמעות הרמוזה במצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל: אורח החיים שלנו מנוהל על בסיס הקשר שבין השמש לירח. הקדוש-ברוך-הוא הוא כביכול השמש, ואנו – הירח שמחזיר את האור בהתאם.
 
*
 
כאמור, לקראת סוף כל חודש, הירח פחות ופחות מאיר והלילות חשוכים, כי הוא קרב יותר ויותר אל השמש. וזהו בדיוק המצב של עם ישראל לקראת סוף הגלות. ככל שנוקפים הדורות, נעשית הירידה הרוחנית יותר ויותר תלולה.
 
אמנם קיימת גם התעוררות רוחנית גדולה בעם ישראל, אך עדיין המצב הכללי קשה. השואה השקטה – ההתבוללות – מאבדת מעמנו יהודי אחר יהודי, ועוד טרם דיברנו על השחיתות המוסרית ויתר תחלואי הדור.
 
כי כך אנחנו – כמו הירח. סוף הגלות הוא כמו סוף המסלול החודשי של הירח, ולכן התמונה הכללית של עמנו נראית חשוכה ועגומה.
 
אבל לאחר סוף החודש מגיע המולד – העיתוי שמסמל את הלידה המחודשת של עם ישראל בגאולה הקרובה. החושך מתגבר אינו אלא תוצאה מהתקרבות עם ישראל אל הקדוש-ברוך-הוא – לקראת התגלותה של ההארה הגדולה מכול בגאולה האמיתית והשלמה.