כאשר אנו מאוד מעוניינים להשיג הסכמה לדבר-מה מגורם כלשהו ואותו גורם מסרב – אילו נתבייש או נתעצל מלבקש שנית, נפסיד בוודאי. אם נוסיף להתעקש ולבקש, יש סיכוי שנצליח. לאו דווקא סיכוי גבוה, אבל בטוח יותר גבוה מאשר אם לא ננסה.
 
כמובן, לא בכל מקרה ראוי לבקש פעם נוספת. אבל כאשר מדובר במשהו חשוב באמת – שווה לא להרים ידיים. במיוחד, כאשר אין מה להפסיד – יכולה העקשנות רק להועיל. מסתבר שאותה תכונה שמעלה תסמיך (אסוציאציה) שלילי, של אדם שלא מוכן לזוז מעמדותיו גם כשהן נוגדות כל היגיון – לא תמיד היא תכונה שלילית.
 
כך מלמד אותנו בפרשת-השבוע, המנהיג הדגול של בני-ישראל, משה רבינו. משה ביקש מהקדוש-ברוך-הוא להסיר מעליו את הגזרה שלא להיכנס לארץ-ישראל – ולמרות שבקשתו לא נתקבלה, הוא לא אמר נואש וביקש פעם נוספת וגם פעם שלישית ורביעית. 514 בקשות מצדו של משה נדחו, מספרים חז"ל – ומכל מקום הוא לא נמנע מלחזור ולבקש בפעם ה-515! בכך הוא נתן לנו שיעור מאלף, כיצד ראוי ונכון להשתמש בעקשנות היהודית הטבעית שבנו.
 
*
 
אנחנו מכונים בתורה "עם קשה-עורף". גם מי שלא מזהה את העקשן היהודי שבתוכו – שידע כי הוא קיים. אנחנו עקשנים – וראוי לגלות ולהעצים את התכונה הזאת. כמובן, להשתמש בה רק למטרות מהסוג שמלמד אותנו משה רבינו – אבל להשתמש.
 
למשל: מדי יום אנו נושאים אל הקדוש-ברוך-הוא תפילות, להוציא אותנו כבר מחשכת הגלות ולהביאנו אל הגאולה השלמה. שלוש פעמים ביום אנו מבקשים "ראה נא בעניינו... וגאלנו מהרה", מייחלים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" ומתחננים כי "את צמח דוד עבדך (המשיח) מהרה תצמיח". התפילות נישאות מדי יום ממיליוני פיות יהודים, כבר למעלה מ-1900 שנים – ולכאורה, להבל ולריק!  יום רודף יום, שנה רודפת שנה – והגאולה טרם באה.
 
מי שלא מפתח בתוכו אמונה עיקשת – לא יכול שלא להתייאש. רק העקשנות היהודית הטבעית יכולה לחזק אותנו לא לסגת. רק היא יכולה להניע אותנו להמשיך להאמין ולבקש בלב מורתח: עד מתי לגלות?!
 
כמו משה רבינו שלא התייאש לעולם – כך גם אנו צריכים לא להתייאש לעולם. את משה עצר הקדוש-ברוך-הוא בתפילה ה-515, ומסתבר לומר שמכל מקום הוא המשיך להפציר. אותנו – הקדוש-ברוך-הוא בכלל לא עוצר. אדרבה, הוא מצפה שנמשיך לשאת עוד ועוד תפילות.
 
וחשוב שנדע, כי מה שלא יהיה, אף תפילה לא שבה ריקם. כל תפילה ותפילה מצטרפת לקודמותיה ומוסיפה לקרב את הקץ ברגע נוסף. נכון שכשאנו מתפללים על הגאולה, מטרתנו לא רק לקרב קצת את הקץ, אלא להביא להגשמתו בפועל ממש – אבל בדיעבד, גם כשלא התמלאה המטרה, לא הייתה התפילה לחינם. היא עשתה משהו.
 
*
 
כאשר אנו הולכים בדרכו של משה, ראוי שנחקה אותו כמו שצריך: משה, בכל פעם שביקש – לא מלמל סתמית את מילות הבקשה. הוא השקיע בה את כל נימי נפשו, בתקווה שהפעם היא תתמלא. וכך גם אנחנו צריכים לא רק למלמל את מילות התפילה. עלינו לשדר מבעד למילים, בכל פעם מחדש, להט יצוק של אמונה עיקשת ואיתנה.
 
"אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת – בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!". מילים אלו הן הבטחה של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, כי בעניין הגאולה יש לא רק סיכוי גבוה, אלא ודאות מוחלטת: אם נתכוון באמת – התפילה תתקבל באמת. כמו שאנו רוצים שהיא תתקבל.