מי שהעלה בדורנו בעוצמה רבה את הציפייה לבוא המשיח הוא הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. הרבי חי ונשם את עניין הגאולה בכל עת ובכל שעה. באחת מאיגרותיו אף העיד על עצמו, כי חזון הגאולה העסיקו עוד קודם שהתחיל ללמוד ב'חדר'.

מיד כשקיבל את הנהגת חסידות חב"ד (בשנת תשי"א (1951)) הכריז כי תפקידו של דורנו לסיים את עבודת הגלות ולהביא את הגאולה. מכאן ואילך היו כל מעייניו נתונים ליעד זה.

מי שעקב אחר דברי הרבי במשך כל שנות הנהגתו נוכח, כי דבריו ותחזיותיו התגשמו תמיד עד הפרט האחרון. פעמים רבות נראו דבריו תמוהים ובלתי-מציאותיים, אך המציאות הוכיחה כי הרבי ידע תמיד מה שניבא.

הרבי, שכל דבריו התממשו במלואם, הוא שבישר לעם-ישראל ולעולם כולו כי הגאולה המובטחת קרובה לבוא, וכי עלינו להיות שותפים בהכנה האחרונה לקבלת פניו. הרבי קרא לכל יהודי להתכונן לקראת הגאולה הקרובה על-ידי לימוד והכרה של הנושא, תפילה לזירוזה ולקיצור 'חבלי המשיח', מוּדעות לעובדת היותנו בימים של ערב הגאולה, ובעיקר - תוספת בתורה, במצוות ובמעשים טובים.

בכ"ז בניסן בשנת תנש"א (1991) בלילה, אחר שהרבי שב מתפילה על ציון חותנו (הרבי הקודם רבי יוסף יצחק זי"ע), נשא הרבי שיחה מיוחדת, בלתי צפויה, בפני אלפי המתפללים בבית מדרשו, בה קבל, בכאב רב, על כך שהציפייה לגאולה מצד הציבור הרחב אינה פנימית וקרא לציבור: "עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש". הרבי אמר עוד שאם הציפיה והזעקה לגאולה היתה פנימית ואמיתית משיח כבר היה בא.

שיחה זו היוותה ציון-דרך ומפנה אדיר בפועלם של חסידי חב"ד באשר הם - בהעצמת המודעות והציפייה לבוא המשיח בגאולה האמיתית והשלמה, בקרוב ממש.