הוא היה חסיד אמת, שכל חייו התמסר לזולת ודאג לצרכם של אחרים. באחד הלילות שמעו אותו שכניו בוכה תמרורים. הם הציצו בחרדה מהחלון, והמחזה שנגלה לעיניהם היה להם לחידה: האיש ישב מול סידור פתוח, מלמל את הנוסח שנהוג לומר בפתיחת 'קריאת שמע שעל המיטה': "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי...", ומרר בבכי. על מה הוא בוכה? לא הצליחו להבין.
 
לאחר מספר שבועות, בעיצומה של התוועדות חסידית, ההין אחד השכנים לשאול אותו מדוע בכה באותו לילה. השיב החסיד: "התחלתי לומר 'הריני מוחל', ופתאום חשבתי לעצמי מי אני ומה ערכי שעליי למחול על פגיעה בכבודי! הרי כולנו, כל ישראל אחים ואף יותר מכך: אנחנו נחשבים כביכול לגוף אחד. אין אפוא מקום לכך שאפגע, שהרי אדם לא חש פגוע מעצמו. המחשבה על כך, שעדיין אני כן מסוגל להיפגע וכי עליי להתגבר על כך שברה את לבי. לכן בכיתי".
 
*
 
הדרך להגיע לתחושה מרוממת כמו בסיפור (האמיתי) הזה, מבוססת על ההכרה בציר המרכזי שעליו סובבים חיינו. היהדות מלמדת כי הציר הזה צריך להיות הקדוש-ברוך-הוא ורצונותיו ולא אני ורצונותיי. כאשר אני מציב את עצמי במרכז ההוויה, אני חש כי הכול מגיע לי וממילא אני חשוף ופגיע. אך כאשר הקדוש-ברוך-הוא נמצא במרכז ההוויה, האגו שלי הולך ומצטמק ואין כל כך במה לפגוע...
 
אחת הסיבות לכך שבסידור התפילה נקבע נוסח מיוחד של מחילה עליו חוזרים בסוף כל יום (חול), היא פשוט שנזכור את הסתכלות הנכונה על החיים. שנדע כי גם אם נפגענו פה ושם, בגלל ששכחנו מי צריך להיות במרכז ההוויה – מוטל עלינו לשוב ולסובב את חיינו על ציר ההכרה במרכזיותו של הקדוש-ברוך-הוא בחיינו. ממילא, כאשר לא האני שלנו מנווט את חיינו – הרבה יותר קל לנו למחול ולסלוח לכל מי שהכעיסנו והקניטנו.
 
*
 
בשנים האחרונות גוברת המודעות בקרב קהלים רחבים למשמעותה של המחילה הפנימית. כבר מזמן ברור שהצורך של המחילה אינה כל כך עבור האדם עליו אנו כועסים, אלא בעיקר עבור עצמנו. כשאנו לומדים לסלוח באמת, אנו מצליחים להשתחרר מהאנרגיות השליליות שמציפות אותנו בכל פעם שאנו נזכרים בפגיעה שפגעו בנו.
 
אנשים רבים גילו שכשהצליחו לסלוח באמת למי שפגע בהם, חייהם השתנו מבלי הכר. הם פשוט הקלו על עצמם ושיפרו את איכות חייהם.
 
בספר התניא, ספר היסוד של תורת החסידות, מעניק המחבר כבוד קדושת רבי שניאור זלמן מלאדי כלים שמסייעים לנו למחול ולסלוח: כאשר מאמינים שכל מה שקורה אתנו תוכנן משמים, מבינים כי האדם שפגע בנו בסך הכול מילא תפקיד בהתרחשות שמנוהלת בידי הבורא. כלומר, זו פגיעה שבכל מקרה הגיעה לנו ואם לא אותו אדם היה פוגע בנו – מישהו אחר היה פוגע.
 
אדמו"ר הזקן, כפי שמכונה מחבר התניא, מוסיף ומדגיש כי האמת היא שכל התרחשות היא לטובה, כי מהקדוש-ברוך-הוא לא יכולה לצאת רעה. לפעמים אנו מצליחים לזהות את הטובה שצומחת ולפעמים לא. אולם זו האמת. בין אם זו פגיעה ובין אם זה דבר אחר שנתפס בעינינו שלילי – הכול מיועד לטובתנו. כך שבעצם, אין לנו סיבה אמיתית לכעוס.
 
בקרוב ממש נזכה לגאולה האמיתית והשלמה, עת בה לא תהיה קנאה, לא שנאה ולא תחרות וכולנו נחיה בהרמוניה. אך אל לנו לחכות לימות הגאולה. כבר עכשיו אנו יכולים להתחיל 'לטעום' את חוויות הגאולה, על-ידי שנפתח תחושה של אהבת ישראל ואחדות אמיתית.