האם הזכות להביא ילדים לעולם היא פשוט עוד יכולת לממש את הפוטנציאל העצמי – או שזו מתנה עם ייעוד של שליחות-חיים נשגבת? התשובה הנכונה היא כמובן האפשרות השנייה
מה התשובה הנפוצה ביותר של הורה, לבקשה כלשהי של ילדו? – "עוד מעט, חמודי, אין לי זמן כעת". וכמה נמשך העוד מעט הזה? – מסתבר, שזה משהו מאוד אלסטי, מאוד לא מוחלט. פרק זמן שמשתנה בעיקר לפי מידת הלחץ שמפעיל הילד. ההורה מצדו ידחה את מימוש הבקשה לעיתוי המאוחר ביותר, אם לא יוותר בכלל על ה"תענוג" – כי הוא באמת מרגיש שאין לו זמן. הוא עסוק בעניינים חשובים מאוד, הרבה יותר בכל אופן מהזוטות שמעסיקות את ילדו.
סגנון החיים המודרני הכניס קצב מהיר מאוד ליום שלנו והפך אותו לצפוף במיוחד. גודל האבסורד הוא, שככל שמתקדמת הטכנולוגיה, מתקצר משך הזמן שנדרש להשיג כל דבר – אך את מרווחי הזמן שנוצרים לא מנצלים להפוגה, אלא לעשייה נוספת. לעשות עוד כסף, לצאת לעוד בילוי, להספיק עוד ועוד, לא להחמיץ מאומה.
אנחנו רצים ורצים, ומי שבעיקר נפגע מהמרוץ הזה הם הילדים. העולם שלהם שונה לחלוטין מעולמם של המבוגרים. ככל שהוריהם שקועים יותר במרוץ העצמי שלהם – הולכים הילדים ומאבדים את תשומת-הלב המגיעה להם. מבטיחים להם שתשומת-הלב תגיע 'עוד מעט', אבל העוד מעט הזה רק הולך ומתארך.
*
דומה ששאלת המפתח בסוגיה הזו היא, מי נמצא בשביל מי – האם הילד בשביל ההורה, או ההורה בשביל הילד? האם הזכות שקיבלנו מהקדוש-ברוך-הוא להביא ילדים לעולם היא פשוט עוד יכולת לממש את הפוטנציאל העצמי שלנו, שנוכל להרגיש שגם לנו יש, שנוכל להתפאר בהישגיהם – או שזו מתנה עם ייעוד, מתנה בה ניתנת לנו שליחות-חיים נשגבת, ליטול חלק בהקמת הדור הבא, בעיצובו ובטיפוחו.
התשובה הנכונה היא כמובן האפשרות השנייה. אנחנו כאן בשביל ילדינו ולא להפך. נוכחות הילדים בחיינו היא הזכות הנפלאה והמאתגרת ביותר שיש לנו, וכך עלינו להתייחס אליה. מחובתנו להעניק להם את מלוא תשומת-הלב ולהציב את השקעתנו בחינוכם בראש סולם העדיפויות – משום שכל זכות-קיומנו כהורים היא למענם.
בפרשת-השבוע אנו קוראים על קורות חייו של יעקב אבינו. בעיר חרן, מרכז הפשע העולמי באותם ימים, הוא הצליח לגדל לתפארת אחד-עשר מילדיו. איך? – כי הוא לא דחה את חינוכם ל'עוד מעט'. הוא אמנם היה טרוד מאוד בעסקיו, אבל לילדיו הוא העניק מלוא תשומת-הלב. חשוב היה לו לשמור עליהם מהסכנות החינוכיות השורצות סביבם, ולכן הוא השקיע – והצליח.
חינוך הוא הדבר האחרון שמותר לומר לגביו 'עוד מעט'. עלינו לאזור את מלוא הכוחות והסבלנות ולהשקיע בילדינו. בדרך כלל, ההורים המשקיענים הם גם אלה שקוצרים נחת. אלה שנמלטים מחובתם האלמנטארית כהורים – לרוב מוצאים את עצמם, באיחור, מכים על חטא.
*
לאותם הורים שלמרות הכול מתקשים להתעלות מעל עצמם ולהשקיע בילדיהם – מציע הרבי מליובאוויטש מלך המשיח חומר למחשבה: אילו יצויר הייתה בידי ילדך האפשרות ללחוץ על כפתור שיביא לשיגור טיל בליסטי, ובכך לגרור למלחמת עולם. כלומר: בידי בנך היה מוטל עתידו של כל העולם – מה אז הייתה מידת תשומת-הלב שהיית משקיע בו?
ובכן, אומר הרבי: עלינו לדעת שבידי כל אחד מילדינו אכן מוטל עתידו של כל העולם. הרמב"ם כותב, כי כל יהודי צריך לראות את גורל העולם, בכל רגע נתון, מוטל על כף המאזניים, ומעשה אחד שלו יכול להכריע את הכף ולהביא את הגאולה – והמעשה האחד הזה יכול להיות המעשה הבא של ילדנו.
אז כמי שבידיו תלוי גורל היקום, לא מן הראוי שנשקיע בו מקסימום תשומת-לב?
