בלילה ההוא נדדה שנתי. החיזיון המפעים שראיתי מילא את ראשי בהרהורים והדיד את השינה מעיניי והלאה.
 
מצאתי את עצמי בעיר מוקפת חומה הומה אדם. לפי הנדבכים המתנשאים זיהיתי כי אני בירושלים העתיקה. כל המשעולים בואכה הר הבית מלאו נחילים אנושיים, שנעו כולם לכיוון אחד.
 
פסיפס הדמויות היה מגוון. במוחי חלפו כמו בסרט נע כל מיני סצנות בהן דמויות כמו אלה שסביבי היו משני עברי המתרס. דרמות מסעירות בין דתיים לכאלה שאינם על חיטוט בקברים, הדרת נשים ושריפת דגלים. תבערות שנאה שניצתו בין סרוגים ימנים לבין סטודנטים שמאלנים על התחומים שממזרח וממערב לגדר ההפרדה. פשוט שפשפתי עיניים בתימהון לראות ניצים לשעבר הולכים יחד, כמעט שלובי זרוע.
 
"יש לך מושג לאן הולכים?", בררתי בזהירות אצל שכני במסע האחדות הקסום. האיש, שהכיפה שלראשו נראתה תיירת חדשה, הגניב לעברי מבט תמה, כזה שאומר 'מה, אתה לא יודע?',"לשמוע את קריאת המגילה. מגילת אסתר".
 
*
 
נכנסנו בשערי הר הבית. הצפיפות ברחבה הייתה גדולה מאוד. זו הפעם הראשונה לי לעמוד מעברו הפנימי של הכותל המערבי. כעת שמתי לב שמשהו כאן שונה, שונה מאוד ממה שהסכנתי להכיר, תמיד מרחוק . הכיפה המוזהבת לא נראתה משום עבר, למלוא רוחב העין. תמורתה עמד במקום קומפלקס מבנים ארכיטקטוני מרשים, מרהיב ביופיו.
 
בית-המקדש! הכתה בי התודעה. 'היינו כחולמים', שרתה עליי רוח מתפייטת, תוך שאני צובט עצמי לוודא שאינני חולם. "תגיד", שבתי ובררתי אצל השכן התורן שלצדי, "הגאולה כבר הגיעה? המשיח כבר התגלה?".
 
מסתבר שהאיש עקב אחרי אותות ההשתאות שלי לאורך הדרך, בין ההמונים. "אתה לא מבין לבד", סנט בי, "שאם כולנו מסוגלים להביט איש על רעהו במבט לא שוטם, ללכת יחד מבלי לדרוך אחד על יבלות הזולת ולהתנקז כולנו אל מקום אחד – אתה לא מבין לבד שאלה ימות המשיח?!".
 
התעוררתי.
 
*
 
אחווה טהורה, לבביות נטולת עכבות, זו פשוט תחושה משכרת. מי שיצליח לדמיין אותה באמת – ינסה להיאחז בה בכל כוחו ולא להתנתק ממנה. עד דלא ידע...
 
בכולנו יש כמיהה לאחדות כזו. היא קיימת בנבכי נשמתנו, גם אם לא תמיד (או כמעט תמיד לא) יודעים כיצד לבטא אותה. למה לא יודעים? למה לא כל כך מזהים את הכמיהה? בגלל שישנן לצערנו דעות קדומות שמתעתעות בנו. בגלל שאנו חשופים לשטיפות מוח, שכולאות את האני הפנימי הטהור שלנו במעטפת תחושות זרות. ובגלל עוד כל מיני שיטות מבית האויב מספר אחד של כולנו – היצר הרע. אבל זו האמת לאמתה. האמת הטהורה שבנו.
 
אומרים שתחפושות הנן חשיפה מודעת או לא מודעת של רבדים נסתרים מהאישיות שמאחורי התחפושת. פורים הוא חג של תחפושות והוא יכול לשמש לכולנו הזדמנות נפלאה להתחפש בתחפושת שהכי הולמת את פנימיותנו – תחפושת של אוהבי ישראל, באמת, כמו שנהיה אחרי שתבוא הגאולה השלמה.
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח אומר שכבר יכולים לטעום מחוויית האחדות השמורה לנו לאחר שתבוא הגאולה. לא ממש לחוות את מה שיהיה אז, כי מדובר באמת באחדות "שלא מהעולם הזה", אבל בכל זאת משהו מזה.
 
כל יד שאנו מושיטים להפלת החומות המלאכותיות שבינינו, תקרב מהר יותר את הרגע בו נעמוד באמת – לא בחלום – בין חומותיה הנישאות של ירושלים הבנויה ונחזה בבניין בית-המקדש השלישי בתפארתו. ואולי אף נשמע בין כתליו, כבר בפורים הזה, את קריאת המגילה, אמן ואמן.