מחזה ההמון המצרי גודש את סיני נראה מאיים. מסה אנושית אדירה צועדת בסך צפונה, לכיוון די ברור. החשש מפני מלחמה אזורית הטריד מוחות רבים. היו כבר מי שנערכו לכל תסריט אפשרי.
 
האמת היא, שתמונות תקריב מסיני לא הראו נשקים וכלי מלחמה. הרושם היה כי אווירת נכאים כללית מרחפת על המחנה הרגלי העצום. מה אפוא פשרה של צעידת ההמונים? האם כל כך הרבה אזרחים מצריים קצו במולדתם וביכרו לנטוש אותה? או שמא מדובר בתרגיל הסחה מתוחכם?
 
בסופו של דבר התברר כי זו בסך הכול לוויה. אמנם מסע הלוויה חסר תקדים בהיקפו, שהפך לתופעה היסטורית בקנה מידה בינלאומי – אבל לא מעבר לכך.
 
היה זה מסע ההלוויה של יעקב אבינו.
 
*
 
יותר מ-3,500 שנה חלפו מאז, ועדיין זו הלוויה מדוברת. מדי שנה בשנה מקשיבים לתיעודה מיליוני יהודים ברחבי העולם – בכל שבת פרשת ויחי, בבתי-הכנסת.
 
יעקב, אביו של יוסף המשנה למלך מצרים – זכה ללוויה מלכותית של ממש. המון עצום הלך אחר מיטתו ממצרים ועד מערת המכפלה שבחברון, ובהם 36 מלכים מרחבי תבל עם פמלייתם.
 
היה זה האירוע המדובר ביותר בזמנו. ואחרי כל זאת, קובעים חז"ל בתלמוד בפסקנות חד-משמעית: "יעקב אבינו לא מת!". הייתה לוויה, היו המונים, נישאו הספדים – אבל האמת היא שהוא בכלל לא מת. מה זאת אומרת?
 
מעניקים לנו חז"ל שיעור מהי ההסתכלות היהודית המפוכחת על כל התרחשות בעולם: לנו, כבני אדם, אין שום אפשרות לקבוע בוודאות מה קורה ומה לא קורה. היכולת למדוד את המציאות באמצעות כלי חישה אנושיים – לאו דווקא מובילה אל האמת המוחלטת (ואגב, זו אמיתה שכיום גדולי המדענים מרכינים ראש בפניה ומודים בנכונותה). האמת המוחלטת, האובייקטיבית, נקבעת אך ורק על פי מה שכתוב בתורה – ובתורה שבכתב לא מופיעה על יעקב אבינו המילה מת. מדוע?
 
מסבירה תורת החסידות כי יעקב אבינו ניחן בנשמה מיוחדת, שחייבת תמיד להישאר בתוך גוף אנושי. על פי תוכנית הבריאה האלוקית, תמיד חייב להיות בעולם "צדיק יסוד עולם" – צדיק שמהווה את היסוד האלוקי לקיום העולם – שבגופו נמצאת אותה נשמה מיוחדת. כאשר מסיים הצדיק את תפקידו בעולם, עוברת הנשמה ל"צדיק יסוד עולם" שממלא את מקומו, וכך הלאה. ובלשון חז"ל: "עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה – זרחה שמשו של צדיק אחר".
 
מכיוון שהנשמה הזו נותרת תמיד בעולם, ללא רגע של הפוגה, נחשבים החיים של כל "צדיק יסוד עולם" כהמשך טבעי של חיי קודמו. וזהו בעצם פשר הקביעה: "יעקב אבינו לא מת". מכיוון שנשמתו עברה מיד לשכון בגוף הצדיק הממלא את מקומו (יוסף) – הרי זה נחשב שהוא כלל לא מת.
 
*
 
נשמה מיוחדת זו המשיכה תמיד לשכון בעולם – בגופו של ה"צדיק יסוד עולם" שבכל דור. בדורות האחרונים, מוכיחים פרמטרים תורניים כי נשמה זו נמצאה בגופם של מנהיגי תנועת החסידות – החל מהבעל-שם-טוב ותלמידו המגיד ממזריטש, ואחריהם האדמו"רים לבית חב"ד.
 
החוליה האחרונה בשושלת הוא הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. הרבי הוא ה"צדיק יסוד עולם" האחרון, משום שכמו שבעצמו אמר – אין לו ממלא מקום.
 
מכיוון שעל פי חוקי הבריאה, חייבת אותה נשמה מיוחדת להימצא תמיד בגוף אנושי – מוכרחים אפוא לומר כי על פי התורה, ההגדרה הנכונה של המציאות היא שהרבי לא מת. ראו העיניים מה שראו – אך הקביעה האובייקטיבית המוחלטת היא של התורה, ועל פיה – הרבי חי וקיים.