מכחישי השואה מתעתעים באנושות על-ידי טשטוש העובדות, ועם השנים החולפות הם צוברים יותר ויותר מאמינים. פעם זו הייתה תופעה מינורית חסרת תהודה. היום, אי אפשר לבטל אותה.
הייתה שואה או לא הייתה שואה? בישראל עדיין לא שואלים את השאלה הזו. למרות שבעולם זו שאלה שנשמעת יותר ויותר. ככל שנוקף הזמן והשרידים החיים מאותם ימים אפלים הולכים ונעלמים, מעזים מכחישי השואה להרים ראש ולהשמיע את דברם ביתר ביטחון.
המכחישים לא מתווכחים עם העובדה שהיטלר ועושי דברו יימח שמם רצחו מיליוני אנשים בשיטתיות נאצית מקפיאת דם. התמונות והמסמכים מוכיחים יותר ממיליון עדים את הזוועות שהתחוללו. הטענה היא שכאילו לא הייתה מגמה של חיסול העם היהודי, היו לא תהיה. זו הייתה כביכול קטילת המונים של כל מי שלא נחשב לבן בריתם של הגרמנים, ללא שטניות אנטי יהודית ממוקדת.
מכחישי השואה מתעתעים באנושות על-ידי טשטוש העובדות, ועם השנים החולפות הם צוברים יותר ויותר מאמינים. פעם זו הייתה תופעה מינורית חסרת תהודה. היום, אי אפשר לבטל אותה.
*
האינטרס האנטישמי של ההכחשה הוא לשמוט את הצידוק המוסרי של מדינת היהודים. השואה הרי האיצה בעמי העולם להקצות מדינה לעם הנרדף – ואם לא הייתה שואה, יש מקום לבחינה מחודשת של ההסכמה הבינלאומית לשליטתנו כאן.
הצרה הגדולה היא שגם בינינו מסתובבים כאלו שמחפשים לשנות את התווית של מדינת היהודים. אלו שחולמים על מדינת כל אזרחיה. אנשים אלה הם מי שנלחמים למען זכויות הפלסטינים, או לחילופין למען זכויות הסודאנים. הם תמיד כרויים לצרכי הזרים והאויבים ובד בבד – מתעלמים מצרכי אחיהם היהודים. בכל עימות יהודי-ערבי – אף פעם לדידם היהודים לא צודקים. אפילו כאשר ניחתים עלינו טילים אסור לדעתם להשיב אש. הם דורשים שנבין כי האשמים האמיתיים בפיגועים הם אנחנו, בכך שיצרנו כביכול את המצוקה שהביאה את המחבלים להתקיפנו.
המגמה העיוורת לשנות את תמונת המפה בישראל מעבירה אותם על דעתם. למענה הם מוכנים לקדש כל טיעון, גם כאשר ברור להם שאין בו בדל היגיון. מה אפוא יקרה כאשר הם ירחרחו כי משתלם לגייס את שיגעון הכחשת השואה, כדי לקעקע את יהודיותה של המדינה – האם ילכו על זה?
פעם האידיאה של מדינת כל אזרחיה הייתה משנה מטורפת של קבוצת שוליים בחברה. בעזרת התקשורת המתעתעת באזרחים ושוטפת מוחות, הפכה המשנה המטורפת לדעה מכובדת כביכול, כמעט ממלכתית. האם זה מה שצפוי לקרות לנו גם בנושא השואה?
*
צום עשרה בטבת נקבע בשעתו על-ידי רבנים כיום הקדיש הכללי לזכר מיליוני הנספים בשואה שיום פטירתם לא ידוע. בציבור הרחב היום הזה פחות מוכר. יותר מודעים ליום השואה שנקבע בתאריך כ"ז בניסן – קביעה שאינה הולמת את ההלכה לפיה אין לציין ימי אבל בחודש ניסן..
אנחנו חייבים להבין שרק חיבור נאמן למסורת ולשורשים, מבטיח שמירה מפני קהות חושים ואבדן דרך. רק מי שמאמין מוגן באמת מפני שטיפת מוח ותעתועי דמגוגיה.
עשרה בטבת – זה היום המתאים להתייחד עם זכרם של חללי השואה. להיזכר בשירה הנצחית של עם ישראל, שנשמעה גם מפיותיהם של ההולכים לתאי הגזים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח".
בעשרה בטבת נפתח המצור על ירושלים, שהוביל לחורבן בית-המקדש. כאשר ביום זה ניזכר באמונה היהודית שלעולם אינה דועכת, גם ברגעים הקשים ביותר – נזכה במהרה לסגור את המעגל ולראות בבניין בית-המקדש השלישי, בארץ ישראל השלמה – והיהודית – עם התגלותו לעין כול של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
