מסירות-נפש היא בעצם התמסרות מוחלטת של הרצון העצמי לרצונו של הקדוש-ברוך-הוא. בדיוק כמו שגילה אברהם אבינו בעת עקדת יצחק. ואנחנו, כבניו, מצווים ללכת בדרכו
הסכמתם לבקשה של ידידי 'אמת' לעשות להם טובה ולשמור על מזוודה חשובה – ולבסוף מתברר היא מכילה חומר מפליל. נעניתם לבקשת חירום לאמץ תינוק שהתייתם מהוריו בנסיבות אכזריות – ופתאום מתגלה לכם כי מדובר בילד של מחבל מתאבד. חזרתם הביתה מבית היולדות עם תינוק חמוד – ולאחר שנים נודע, בדרך לא דרך, כי בעצם הוא לא שלכם.
המכנה המשותף לכל המקרים האלה היא ההרגשה האיומה שבנפילה כקרבן למעשה תרמית. יש כאן שילוב של התפוגגות אשליה, תסכול, עלבון, ביזיון צורב, נבגדות או לחילופין הלקאה עצמית. תמהיל תחושות קשה מאוד לנשיאה.
ככל שקרוב יותר מי שעשה לנו את זה, קשה לנו יותר להכיל את זה. שלא לדבר על השלמה או על סליחה, שלמענן נדרשת אבירות-לב נדירה מסוגה.
*
חוויה כזו מופיעה בפרשת השבוע. קטע מהתורה שממלמלים מדי יום ביומו בתפילת שחרית ואולי לא שמים לב לחוויות המפעימות שאצורות בו:
לאחר שנים ארוכות מאוד של נישואין חשוכי ילדים, זוכים אברהם ושרה הישישים לחבוק בן. אברהם בן המאה ושרה בת התשעים מגדלים את יצחק מחמדם, שגדל ומרווה אותם ברוב נחת. אברהם, שהקדיש את חייו להפצת האמונה בקדוש-ברוך-הוא בעולם, מאושר לראות בהתממשותה של ברכת האלוקים ובנו שלו עומד בראש ההולכים בדרך האמונה שגילה.
ופתאום, ביום אחד, נוחתת עליו הוראה מגבוה: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". מה שאומר לכאורה במילים פשוטות: לך והרוג את בנך האהוב! היית בטוח כי הקדוש-ברוך-הוא ישמור עליו מכל משמר – והנה האמת מתנפצת לך בפנים. חשבת שהשם רוצה באמת כי יהיה לך בן יורש, אבל האמת היא שיש לו תכניות אחרות.
אדם מן השורה היה מסרב לציית או לחילופין מאבד עשתונות. הוא לפחות היה תובע לדעת, למה שיטו בו?! למה נתנו לו לחיות באשליות במשך 37 שנים שיש לו ממשיך?!
אבל אברהם לא איבד עשתונות וכמובן לא סירב פקודה. הוא התבטל כולו וכמו אמר, אם כך רוצה הקדוש-ברוך-הוא – מי אני שאביע דעה בכלל? הוא הכול-יכול והקובע-כול – ומה שהחליט, כך בדיוק אבצע. אולי ביום מן הימים אבין את פשר הדברים, אולי לא. אך מה שבטוח – לא מדובר בשיטוי ובמרמה. הקדוש-ברוך-הוא הוא תכלית האמת וגם תכלית הטוב, ושום שקר או רעה לא מגיעים ממנו!
*
זהו בעצם המובן הטהור והנאצל של מסירות-נפש. המתה מוחלטת של האגו ושל תחושת האני. ביהדות, המילה נפש משמשת גם במובן של רצון. מסירות-נפש היא בעצם התמסרות מוחלטת של הרצון העצמי לרצונו של הקדוש-ברוך-הוא. בדיוק כמו שגילה אברהם אבינו בהתנהגותו.
אנחנו, כבניו של אברהם אבינו, מצווים ללכת בדרכו ולאמץ גם כן מסירות-נפש כזו. לפחות לנסות. ואכן, התברך עמנו לאורך הדורות בבנים שהוכיחו מסירות-נפש מופלאה בגרסות שונות. הם לא הביעו תסכול ולא זעם. פשוט עשו מה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה, בלי להניד עפעף.
בעצם, גם כיום אנחנו מגלים מובן מסוים של מסירות-נפש כזו. כאשר למרות כל מה שעבר על עמנו אנחנו ממשיכים להאמין בגאולה האמיתית והשלמה; כאשר למרות שאיננו רואים את הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מעל 17 שנים אנו ממשיכים לחכות ולצפות להתממשות נבואתו כי הגאולה תופיע תכף ומיד – זו מסירות-נפש!
ולו בזכות זה ראוי כי הגאולה אכן תבוא כבר בפועל ממש.
