כאשר אוניה נקלעת לסערה קשה, מוטל על הקברניט לדאוג שאחרון המפליגים יקפוץ אל אחת מסירות ההצלה, ורק לאחר מכן לדאוג להצלת עצמו. זו מחויבותו כמנהיג
אחת השאלות הנפוצות ביותר סביב דמותו של הרבי מליובאוויטש היא מדוע הוא לא עלה לישראל. מנהיג במעמד של יחיד בדורו שמתיישב בישראל היה בוודאי סוחף המונים לעלות מהתפוצות יחד עמו ובכך היה תורם רבות לחוסנה היהודי של ארצנו. מדוע אפוא נמנע הרבי מכך?
הרבי עצמו השיב על כך כמה תשובות. ניתוח ההתרחשויות המתוארות בפרשת השבוע יסייע להבין את אחת מהן.
*
פרשת השבוע מתארת דרך של מנהיג בתקופה של שפל מוסרי וחברתי חסר-תקדים שאליו הידרדרה האנושות, כאלף וחמש-מאות שנים לאחר שהתהוותה. אנשים איבדו צלם אנוש וביצעו רעיונות מגונים ומושחתים שעלו במוחם הקודח. הקדוש-ברוך-הוא גילה מורת רוח מהנעשה, ובאמצעות המנהיג הצדיק התמים של אותו דור – נוח – התרה בכל באי העולם כי אם לא ישובו ממעשיהם הרעים הוא יציף את היקום במבול אדירים שימחה את זכרם.
120 שנה נמשכה הארכה שהעניק הבורא לבני האדם. פרק זמן ארוך לכל הדעות. אך האופוריה בה חיו אנשים אטמה את לבם והם הוסיפו לרדת מדחי אל דחי. שלא לדבר על כך שלא חזרו בתשובה.
בינתיים, בנה נוח המנהיג ספינת הצלה גדולה – התיבה המפורסמת – ובהגיע העת, נכנסו אל התיבה הוא ובני משפחתו, ועוד פרטים ספורים מכל אחד ממיני בעלי-החיים. אלה (מלבד אדם אחד נוסף – עוג מלך הבשן) היו למעשה הניצולים היחידים מטרגדיית המבול שפקדה את העולם. טרגדיה שנמשכה שנה שלמה, וזרעה בכל רחבי תבל חורבן ושממה מוחלטים.
נוח מונצח בדפי ההיסטוריה כצדיק יחיד בדורו, שהחזיק מעמד ולא הפך לחלק אינטגראלי מהנורמות המטורפות שהאנושות סיגלה לעצמה. מאידך גיסא, אי אפשר להתעלם מכך שלא הצליח להעלות אל התיבה אף אחד מלבד בני משפחתו. הוא עצמו ניצל אכן בזכות ולא בחסד, אך ממנהיג מצופה לא להיות הראשון שקופץ אל ספינת ההצלה ומותיר את כולם מאחור לגורל הטביעה. נוח לא יצא מגדרו להציל אנשים נוספים על משפחתו הקרובה, ועובדה זו נותרה אף היא חרותה בדפי ההיסטוריה ומעמעמת מעט את אישיותו הזוהרת.
*
כאשר אוניה שטה בלב ים ופתאום פוקדת אותה סערה קשה, אסור לקברניט לקפוץ ראשון אל סירת הצלה ולהותיר לפקודיו להתמודד בכוחות עצמם עם הגלים המאיימים להטביע את האוניה. עליו להישאר בעין הסערה ולדאוג שאחרון המפליגים יקפוץ אל אחת מסירות ההצלה, ורק לאחר מכן לדאוג לעצמו כיצד להגיע לחוף מבטחים.
זהו בדיוק הדימוי שהעניק הרבי בהסבירו מדוע לא ממהר לעלות ארצה בטרם עת. העם היהודי משול לספינה המיטלטלת בלב ים ועומדת בפני משברים, התהפכויות ושלל התמודדויות לא פשוטות. הנוח ביותר עבור הקברניט הוא להגיע בעצמו במהירות לחוף מבטחים – לארץ ישראל – ולהתעלם מכל העם המפליג בין גלי הגלות. ואם בצעד כזה אף יצליח להציל יחד עמו חלק נכבד מהעם – הרי שבכלל נכונה לו תהילת עולם.
אבל זהו צעד חסר אחריות, שמנהיג אמיתי לעולם לא ינקוט בו. קברניט אחראי דואג לכל המפליגים בספינתו וכך מנהיג אמת דואג לכל בני ישראל באשר הם. רק לאחר שאחרון העם מגיע לסירת ההצלה, יורד גם הוא אליה.
כאשר אחרון העם מגיע לסירת ההצלה, זה אומר בעצם שהגיעה הגאולה השלמה. וזהו אכן הזמן עליו הבטיח הרבי כי יגיע לארץ. הוא יגיע כמלך המשיח וינצח על כל ההתרחשויות המופלאות המצפות לנו אז – תכף ומיד ממש.
