ביום שישי הבא, לפנות בוקר, ימלאו 84 שנים למאסרו של האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק (הריי"צ) בידי הסובייטים. אדמו"ר הריי"צ ניהל מחתרת מסועפת של הפצת יהדות בכל רחבי ברית-המועצות. חסידיו נדדו בשליחותו ממקום למקום, לימדו תורה, ערכו בריתות-מילה, שחטו עופות ובהמות כהלכה, הקימו מקוואות טהרה – על אפם ועל חמתם של השלטונות הקומוניסטים.
 
אלה האחרונים ניסו למגר מהעולם את האמונה בקדוש-ברוך-הוא ולהשליט תרבות אתיאיסטית. כדי לקדם מטרה זו, לא בחלו בשום אמצעי. כל מי שעמד בדרכם, סיכן את חייו באופן ברור. מרתפי הבניינים של משטרת המחשבות הידועה לשמצה – קג"ב (או בגרסותיה הקודמות נקוו"ד וגפא"ו) – היו שדות קטל של 'מהפכנים', כפי שהם כינו כל מי שלטעמם לא היה מספיק נאמן לדרכם. מרחבי סיביר הקפואים התמלאו במיליוני אנשים 'חשוכים', שריצו עשרות שנים של עבודת כפייה בגין מרידה דמיונית ב'שלטון האור'.
 
האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, שידע כל זאת – לא נרתע. גם כאשר ידע בוודאות כי הוא נתון במעקב צמוד, הוא שם נפשו בכפו והמשיך לנהל את המחתרת היהודית ביד רמה – למען עתיד עם ישראל.
 
הרבי הריי"צ היווה דוגמת מופת למנהיגות אמיתית. מנהיג אמיתי מתעלם לחלוטין משיקולים של טובת עצמו. לנגד עיניו עומדת אך ורק טובת הציבור והיא בלבד מנווטת את מעשיו ואת החלטותיו. בדיוק כמו שהראה הרבי.
 
*
 
דוגמת מופת נוספת כזו, עתיקת יומין – מלפני למעלה משלושת-אלפים שנה – מופיעה בפרשת-השבוע. משה רבינו בחר שבעים זקנים נכבדים, שיעמדו לצדו ויסייעו לו בהנהגת העם. כמי שנבחרו על-ידי משה, היה מצופה מהם שיפגינו נאמנות מוחלטת אליו ולא ישמיעו דברים נגדו. לפועל, שניים מתוך הנבחרים – אלדד ומידד – השמיעו בקול נבואה כי לא משה יכניס את העם לארץ ישראל, אלא מישהו אחר (יהושע בן נון).
 
לכאורה, הייתה זו התרסה של ממש. גם אם שמעתם משמים נבואה כזו, מי ביקש מכם להפיץ אותה? האם זו התודה שלכם למשה על שבחר בכם לתפקיד הנהגה? ואמנם הועלתה הצעה לפני משה לאסור את השניים בבית-כלא על התנהגותם.
 
אך משה הביע התנגדות מוחלטת לענישה. "מי ייתן כל עם השם נביאים!". הלוואי שכל בני-ישראל יזכו כי רוח-אלוקים תשרה עליהם ויהפכו לנביאים. העובדה שאלדד ומידד אמרו דברים לא מחמיאים לו, כלל לא עניינה את משה. טובת העם הייתה המטרה היחידה שעמדה לנגד עיניו, ושיקולים אישיים לא השפיעו עליו כהוא זה.
 
*
 
אצל ממשיך דרכו של אדמו"ר הריי"צ – חתנו וממלא מקומו, הרבי מליובאוויטש מלך המשיח – גם ראינו התמסרות מוחלטת למען העם. בכל שנות מנהיגותו, מעולם לא לקח הרבי חופשה. סדר יומו הצפוף, מאז קיבל על עצמו את התפקיד, מנוצל באופן מוחלט למען החסידים ולמען כלל ישראל.
 
כאשר בהזדמנות חרג מסדריו הקבועים למשך שעות ספורות, גם זאת לא למטרה אישית אלא למטרה ציבורית לא שגרתית, אמר כי יארך לו זמן רב להשלים את מה שהיה עליו לעשות באותן שעות. בהזדמנות אחרת, כאשר נכנס לביתו ומצא את רעייתו הרבנית יושבת על כסא נוח, התיישב לצדה למשך כמה רגעים על כסא נוסף שניצב שם, אחר נעמד ואמר: "יצאתי ידי חובת נופש".
 
זהו מנהיג אמת. מנהיג, שנוחות או כל טובה עצמית אחרת אף פעם לא נכנסת למערכת השיקולים שלו. וזהו המנהיג שאנו מייחלים לראות בראשנו – תכף ומיד ממש, בגאולה האמיתית והשלמה.