השבוע תמלאנה 63 שנים להכרזה ההיסטורית על הקמת מדינת היהודים. 63 שנים רוויות טלטלות, מלחמות, הישגים, הצלחות, כישלונות, ומעל לכול – ניסים. ניסים רבים וגדולים.
 
ביהדות, יום הולדת הוא יום של חשבון-נפש. זהו אפוא העיתוי הנכון לבוא חשבון ולבחון שורה מתוך ההישגים הניסיים עליהם התאמצנו, להיווכח האם אכן היה כדאי.
 
בשנות השישים, איימו על קיומנו המצרים ועמיתיהם מירדן ומסוריה. ישראל, רצועת אדמה צרה ולא ארוכה, הייתה בסכנה ממשית. בלית ברירה, יצאנו למתקפת בזק בשלוש חזיתות, כשהסיכוי להצלחה שואף לאפס. והייתה לנו הצלחה – ניסית. בתוך שישה ימים הגדלנו את אדמות הקודש שבידינו פי שלושה יותר.
 
ומה עשינו עם ההצלחה? על רובה ויתרנו. ויתרנו על אדמות סיני, על הביטחון שהעניקו לנו ועל אוצרות הטבע שבתוכן. העדפנו תמורתן פיסת נייר חתומה, שנקראה הסכם שלום, ואין מה לומר – עשינו את עסקת חיינו. מאז, שורר שקט תהומי בגבול ישראל מצרים. אין מסתננים, אין הברחות נשק וסמים. בכלל, כל ישראלי יכול לטייל בכל מצרים באין מפריע, ממש באותה שלווה שהוא ישן באיתמר. במיוחד לאחרונה, בעקבות המהפכה במצרים.
 
לא היה כדאי?
 
*
 
בתחילת שנות השמונים, נשברנו מהטרור של ערפאת וחבר מרעיו ויצאנו למלחמה בארץ הארזים. נאבקנו בקיני המחבלים הלבנוניים וההצלחה הייתה מסחררת. היא התבטאה במיוחד בתקופות בהן הרפינו את היד הקשוחה עמה שלטנו בדרום לבנון. נהנינו מכך שאין קטיושות, אין חטיפות חיילים, אין צפירות עולות ויורדות שמשליכות אזרחים למקלטים לזמן בלתי ידוע. פשוט עברנו לרגיעה פסטורלית.
 
חשוב לציין כי בשלב מסוים נמאסה על הפוליטיקאים שלנו השהות הישראלית בלבנון, וצה"ל ערק משם לגמרי. 'חיזבאללה' החל לתפוס בלבנון עמדות מפתח, וככל שמתחזק כוחו – יותר רווח לישראל. אמנם מדי פעם, מסיבות זניחות, יוצא לנו לשוב למבצעים צבאיים באזור. פעם אחת אפילו קראנו לזה מלחמה. אבל זה ממש לא רציני. בסך הכול, לנוכח הישגי השלום עכשיו והשלווה לנצח, מי יהין לומר כי לא היה כדאי.
 
ההישג הכי המרשים שלנו נרשם בעזה. לאחר שנים של ישיבה דביקה ומאוסה במקום, הייתה לנו הארה של שנות אלפיים והפקרנו את המקום לאנחות החמאס. אם כי שילמנו מחיר מאופק של פינוי ברוטאלי של רבבת יהודים מבתיהם – אבל ההישג הכביר מאפיל על הזוטה הזו. חלום השלום הולך וכובש בסערה כל בית וכל פחון בעזה. שקט אמיתי הושג מבאר שבע ואשקלון ועד מבואות רחובות.
 
אלה שטוענים כי לא היה כדאי – פשוט מנותקים...
 
*
 
עכשיו, בכל הרצינות, איך אפשר להביט על כל זאת בעיניים מאמינות? לאן בדיוק מועדות פנינו? אפילו בירושלים החלו רבי-החובלים שלנו לנגוס נתחים ולהשליך לעבר ידידים מפוקפקים. מה אפוא צופן לנו העתיד? 
 
תקווה אמיתית אחת ויחידה מפעמת בקרבנו. אנו מאמינים באמונה שלמה כי תכף ומיד ממש יתגלה לעין כול הרבי מליובאוויטש כמלך המשיח, המנהיג המושלם של עם ישראל ובעצם של העולם כולו. השלטון בישראל במתכונתו הנוכחית מדגדג כבר את גיל הגמלאות ואנו שואפים כי המשיח יאיץ עבורו תהליך פרישה.
 
בדיעבד, ככלות הכול, נבין מדוע היינו צריכים לעבור את דרך החתחתים בה הולכנו. אפילו נודה על כך, כמו על כל צרות הגלות, כפי שמבטיח ירמיה הנביא. אז נבין באמת מדוע הכול היה כדאי. אך בינתיים איננו מבינים. ממש לא. רק מאמינים, מייחלים ומתפללים.