ביטול האגו הוא מטרה נעלית, אך יש מלכוד מובנה בנסיון להשיגה. לשם כך מלמדת אותנו החסידות, כי בדרך לביטול האגו יש דבר הנקרא 'שפלות' – הנמכת האגו והרגשת קטנותנו וריחוקנו מהבורא.
רוב האנשים שהחלו בשבילי החיפוש הרוחני מגיעים בשלב זה או אחר למסקנה, שמקור כל התכונות השליליות שלנו, וממילא גם העצב והסבל שלנו, הוא ה'אגו' שלנו – ה'אני' השקוע בעצמו, התחרותי, המבקש לעשות לעצמו שם. בעקבות תובנה זו מתעורר הרצון לבטל את האגו, להתמזג במשהו גדול וגבוה יותר. אך ביטול האגו הוא ענין חמקמק. ככל שמנסים יותר כך זה מסתבך יותר, ולעתים קרובות מרגישים שעצם הנסיון – שכולו בעצם סוג של התעסקות באגו על דרך השלילה – רק מרחיק אותנו מיעדנו.
לפי החסידות, ביטול האני הוא אכן מדרגה גבוהה וחשובה (אם כי, כפי שמיד נראה, הוא מוגדר מעט שונה מהמוכר), אלא שיש הכרה מלאה בכך, שיש מילכוד מובנה בנסיון להשיגו במישרין. לשם כך מוצגת מדרגת בינים מציאותית ונגישה יותר בדרך לביטול. היא נקראתשפלות (במובן של שפלות-רוח) ומהותה איננה כיבוי האגו אלא הנמכתו – סיגול החוויה של היותנו קטנים ורחוקים מבוראנו. שפלות היא חווית האגו המתוקנת, ודרכה ניתן להגיע יום אחד, בעזרת השם, גם לביטול.
איך אומרים אגו בעברית?
נתחיל מהתחלה. המלה אֶגוֹ פירושה בלטינית 'אני', ואין היא קשורה ישירות לשפה העברית (אם כי היא נושאת דמיון עז למלה גאוה, ואם אומרים הַאֶגוֹ בה"א הידיעה הרי שהיא ממש בנויה מאותן אותיות). בחסידות יש מונח אחר לתחושת האני המופרזת והשלילית: יֵשוּת. בהקשר פילוסופי 'ישות' פירושו 'דבר שישנו', אולם כאן ההקשר הוא פסיכולוגי והכוונה היא אחרת. המונח 'ישות' אינו מתייחס כאן לְמציאות אובייקטיבית אלא לְחוויה סובייקטיבית – הַחוויה של היות "יש ודבר בפני עצמו" בלשון החסידות, הרגשה חזקה של עצמנו כמשהו עצמאי ונבדל.
מה שנקרא היום 'ביטול האגו' מכונה אם כן בחסידות ביטול הישות. היפך הרגשת ה"יש ודבר בפני עצמו" הוא הרגשת אַיִן: חוויה (ליתר דיוק, העדר-חוויה) שאנו בטלים ומבוטלים לקב"ה ואיננו אלא שלוחה שלו המסורה לרצונו. מי שמגלם לפי החסידות יותר מכל את הביטול הישות הוא משה רבינו, שהתמסר באופן מוחלט לשליחותו להנהיג את עם ישראל, תוך ביטול רצון אישי.
ראוי לעמוד כאן על שני הבדלים יסודיים בין ביטול הישות בחסידות לבין רעיון ביטול האגו כפי שהוא מוכר ממקומות אחרים:
ההבדל הראשון הוא, שביטול הישות החסידי אין פירושו התמזגות בכללות ההוויה, אלא משהו ממוקד יותר: התמסרות לרצון הקב"ה כריבון העולם. שאיפת ההתמזגות ביקום נשענת על זיהוי בין אלהים לבין העולם, מה שנקרא 'פאנתיאיזם'. הקבלה מסכימה כי הבריאה היא בעצם חלק מהבורא וכי "ה' הוא הכל" (למעשה, זו נקודת המוצא של קבלת האר"י כולה), אך היא קובעת כי כל נסיון להתמזג במכלול הזה הוא אשלייתי, ילדותי וחסר-אחריות, וכן מתכחש לעובדת היותנו פרטים בעלי שליחות ייחודית – שאף היא חלק מהותי ממכלול ההוויה! ביטול הישות לפי הקבלה והחסידות הוא התמסרות מלאה לקב"ה הנח מחוץ לעולם, עד להרגשה שאנו כזרוע שלו השלוחה לתוך העולם. חוויה זו, לא זו בלבד שאיננה מטשטשת את הפער בינינו לבין הסביבה, אלא שהיא מחדדת אותו: היא מזכירה לנו שאנו כאן בתור שליחים שצריכים, בדרכנו הייחודית, לתקן את העולם ולהזכיר לו את מקורו האלוקי.
זה מוביל אותנו להבדל השני: ביטול הישות לפי החסידות אין פירושו שהאני מפסיק להתקיים, שמגלים שאין הוא אלא אשליה ומפוגגים אותו. מה שמפסיק להתקיים הוא הרגשת האני הפרטי כנבדל וכמספיק-לעצמו; והיא מוחלפת בידי ההרגשה שהאני הוא מעין זרוע של האלוקות, המבוטל אליה כפי שזרוע בטלה לרצון המוח. למעשה, לא רק שביטול זה אינו מוחק את האני, אלא שהוא מאפשר לבוא במגע עם רבדיו הגבוהים, המשיקים לאלוקות, שאינם מתגלים כל עוד אנו אחוזים ברבדים הנמוכים יותר.
מלכודות הביטול
אף שיש מדרגות ושלבים שונים בביטול הישות, מדובר במדרגה גבוהה מאד, שאדם רגיל אינו יכול להגיע אליה במישרין בכֹחות עצמו. מי יכול להיות כמו משה רבינו?
יתרה מכך, הדרך אל הביטול רצופה מלכודות המונעות מלהגיע אליו. מלכודת אחת היאמפח-הרוח שבא אחרי הכשלון החוזר ונשנה לבטל את האגו, שיכול להוביל לכדי דכאון ואפילו שנאה עצמית. אין פלא: אם אנו מציבים בפני עצמנו משימה בלתי-אפשרית, ומשכנעים עצמנו שבלעדיה אנחנו אגואיסטים חסרי-תקנה, סופנו לתעב עצמנו על שלא הצלחנו להגשים אותה.
מלכודת שניה, המסתעפת מהראשונה, היא המסקנה שאי אפשר לבטל את האגו ולכן לא צריך לנסות. מסקנה זו מחזקת את התחושה שעלינו לקבל את האגו לגמרי, כמות שהוא, ללטף, לאהוב ולהצדיק אותו. התוצאה הסופית היא העצמה קיצונית של הישות במקום ביטולה.
לבסוף, ישנה המלכודת הגרועה מכל, והיא השקיעה לאשליה כי כבר ביטלנו את האגו. העמל על ביטול האגו יוצר ציפיה דרוכה להתממשותו, וזו יוצרת בתורהּ פיתוי אדיר לפרש כל מיני הישגים וחוויות שלנו, וכן שבחים הנאמרים לנו, כסימן שהִנֵה – איבדנו את האגו ואנו צדיקים. השקיעה לאשליה מתוקה זו היא כמובן הדבר המנפח את האגו יותר מכל, ודי למבין.
מכל סיבות אלו פירטה החסידות יעד קודם לתיקון הנפש, הקשור לביטול ומקרב אותנו אליו, אך ניצל מכל המלכודות שמנינו: שפלות-הרוח, או בקיצור פשוט שפלות.
שפלות ושמחה
מה בין שפלות לביטול?
קודם כל, במצב של שפלות יש אגו. הוא שם, מרגישים אותו, ואין כל יומרה להצליח להפטר ממנו בכֹחות עצמנו. אך האגו הוא במצב מונמך. חווית השפלות כשמה כן היא: זו החוויה שאנו במקום נמוך לעומת מקום גבוה יותר. מהו המקום הגבוה לעומתו אנו מרגישים נמוכים? ובכן, שפלות היא ההכרה שיש לנו נשמה אלוקית הנטועה באין-סוף, שהיא הופקדה בידינו על מנת שנעשה עמה גדולות ונצורות, שיש לנו יעוד נעלה ומרומם – ועד כמה אנו רחוקים מהגשמתם של כל אלה! במלים אחרות, השפלות היא ההכרה בגודל אי-הביטול שלנו!
שנית כל, שפלות אינה ההפך של ישות. היא אינה מצב של 'אַין' בניגוד למצב של 'יש', כי כאמור, היא כוללת ישות. שפלות היא ההפך של גאוּת, כלומר גאווה וההתנשאות מעלה (שהיא כאמור עיקר האגו בעצם). היא ההודאה בכך שכלפי האינסוף כולנו תמיד רחוקים באופן אינסופי, ולכן לא משנה כמה עשינו, השגנו או צברנו, אנחנו תמיד באותו מישור עם כל האחרים ואין לנו זכות להתגאות עליהם.
הדמות המגלמת את השפלות היא דוד המלך. דוד המלך היה אולי הלוחם הגדול ביותר בתנ"ך, מי שכבש את ירושלים והעמיד בה את כס מלכותו, וששירי הלל להישגיו נכתבו עליו עוד לפני שהיה בן שלושים; אך כל זה לא עצר אותו מלחוש שאין הוא נעלה מהעבדים והאמות הפשוטים ביותר, ובשובו מלכידת ארון הברית והעלאתו חזרה לירושלים "לפזז ולכרכר" עמם כאחד האדם. כאשר אשתו מיכל הוכיחה אותו על כך, תשובתו היתה "ונקלֹתי עוד מזאת, והייתי שָׁפָל בעינָי" (שמואל ב ו, כב), מלשון שפלות. זוהי הפעם היחידה בתנ"ך שמישהו מכונה בתואר זה.
המונח 'שפלות' עשוי להשמע שלילי, ולהזכיר חוויות משפילות ואנשים שפלים. אכן, ישנה סוג של השפלה עצמית שלילית, המתבטאת בתסביכי אשמה ודיבור סרה בעצמנו בקול רם. אך שפלות זו היא כוזבת, ובעצם אינה אלא סוג של גאווה בתחפושת – אהבה עצמית המתלבשת בשנאה עצמית מוחצנת. זו אינה אלא תולדה של דימוי עצמי נפוח ושל אי היכולת לסבול עצמנו כשאיננו מושלמים כמוהו, ולא נועדה אלא לסחוט מחמאות ו'פיצויים' מהסביבה כדי להשיבנו אליו.
השפלות האמיתית איננה חיים בדימוי עצמי שאנו מושלמים, אלא בדיוק להפך: חוויה ישרה וחזקה של חוסר-שלמות. ממילא, שפל הרוח לא נופל ברוחו כאשר הוא מגלה שהוא נופל משלמות – הוא מלכתחילה לא ציפה להיות מושלם. דבר זה מתייחס גם למילכוד שראינו לעיל לגבי הביטול: האכזבה מהתגלית שעדיין יש לנו אגו. השואף לשפלות ניצל מאכזבה זו, שכן הוא מעולם לא התיימר לאבד את האגו. במקרה הכי גרוע הוא רק מגלה שהוא לא מספיק שפל-רוח – ודבר זה רק מחזק את שפלותו!
מכל זה יוצא, שאף כי בודאי יש יסוד של צער בשפלות, יש בה גם יסוד חזק עד מאוד שלשמחה – שמחת השתחררותנו מעול הדימויים העצמיים הנפוחים המאמללים אותנו. בהודאה כי אנו קטנים ורחוקים מיעודנו יש קלילות וחופש, שמחה בחלקנו (שכן איננו חשים כי מגיע לנו דבר) וכן הרגשה כי הכל עוד לפנינו – הרי מהתחתית אפשר רק לטפס!
המקטין את האגו שלו בעיני עצמו יותר ויותר, יזכה יום אחד, בלי לשים לב, גם לאבדו.
