באין משמעת מחייבת למציאות עליונה – אי-אפשר שנטיות הלב לא תשפענה על ההיגיון. רק אמונה יכולה לשמור על ההיגיון והידע ולנווט אותם להתבטא ביושר ובאובייקטיביות טהורה
במערכת המשפט האזרחית בישראל מכונים דיני התורה 'המשפט העברי הקדום'. לתואר 'קדום' יכולות להיות שתי משמעויות: ותיק או מיושן. והמשמעויות הללו הפוכות זו מזו, קוטביות ממש.
ותיק הוא תואר שנאמר בדרך כלל בנימת הערכה. האוכלוסייה המבוגרת בישראל חדלה לאחרונה להיקרא אוכלוסייה קשישה או זקנה, אלא רק אוכלוסייה ותיקה, כי הדימוי שנלווה לוותק מחמיא הרבה יותר מאשר זה שנלווה לזקנה ולקשישות.
מיושן, לעומת זאת, הוא תואר מזלזל משהו. ביטוי לעניין שאבד עליו הכלח, מנותק מרוח הזמן וחסר פרקטיות.
*
למרבה הבושה, במסדרונות בתי המשפט בישראל מתכוונים בתואר 'המשפט העברי הקדום' בעיקר למשמעות האחרונה, המזלזלת. אמנם ישנם מקרים בהם שואבים שופטים השראה לפסיקותיהם מספרי הלכה תורניים, אבל זה לא נובע מיראת כבוד שרוחשים לתורה. זה רק בגלל התועלת שמושגת לפסיקתם בהישענות על תקדים.
ועובדה: בכל מקרה שאין תיאום בין המשפט העברי(?)-עותומאני לבין המשפט העברי-תורני – לגמרי לא מתחשבים במשפט התורה. וחמור מכך: לא סוד הוא שקיימת מגמה בקרב שוכני מגדל השן המשפטי לרמוס כל עיקרון המקודש לציבור שמכתיב את חייו על פי משפטי התורה.
עיקר הכאב הוא מכך שהרמיסה נעשית על-ידי מי שמצווים לשמור אמונים למשפט התורה. בפרשת השבוע נאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". המילה 'לפניהם' באה להדגיש את החשיבות שבפנייה 'לפניהם' של דייני התורה – אפילו במקרים בהם פסיקתם של שופטים גויים תהיה זהה! קיימת חשיבות עליונה להאדרת משפט התורה ושמירת כבודו, גם כאשר ההליכה למשפט זר תניב אותה פסיקה בדיוק.
עצם הפנייה של יהודי למערכת משפטית זרה אינה רצויה. ניהולה של מערכת כזו בידי יהודים – היא כבר מין הצהרת בגידה. כך שלא כל כך מפליא אל מה בדיוק מתכוונים שם בביטוי 'המשפט העברי הקדום'.
*
למה באמת חשוב כל כך לשמור אמונים למערכת המשפט התורנית, גם במקרים בהם ברור כי פסיקתה של מערכת אחרת תהיה זהה? משום שבתורה, גם המשפט ההגיוני הצרוף מבוסס על אמונה. אמונה במי שכתב את התורה ומי שיצר את ההיגיון.
כאשר פסיקה מתבססת רק על היגיון אנושי – אי-אפשר שלא תיכשל, היום או מחר, בסובייקטיביות. באין משמעת מחייבת למציאות עליונה – אי-אפשר שנטיות הלב לא תשפענה על ההיגיון ותבואנה לידי ביטוי בפסיקות. רק אמונה שומרת על ההיגיון והידע ומנווטת אותם להתבטא ביושר ובאובייקטיביות טהורה. האמונה יוצרת כמיהה בלתי מתפשרת לפסוק בדיוק כמו שהמציאות בה מאמינים – הקדוש-ברוך-הוא – מצפה ומעוניין, ולכן אין תחליף לנוכחותה.
לכן בעצם, אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבינו: "ואלה המשפטים אשר תשים – אתה דווקא – לפניהם". משה הוא מי שפיתח והזין את האמונה בעם ישראל, וכאשר הוא זה שילמד את משפטי התורה לעם – גם החלקים של ההיגיון הצרוף שבתורה ייקלטו אצלם רוויים באמונה.
גם לעתיד לבוא, בזמן הגאולה הקרובה מאוד, מי שיעמוד בראש מערכת המשפט הוא האיש שנושא את דגל האמונה – המשיח. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח הוא מי שהזין אמונה ברבבות נשמות ישראל בתקופה שלקראת הגאולה – והוא מי שיזין אותה אצלם בעוצמות גבוהות שבעתיים בזמן הגאולה.
וזהו עוד אחד הרווחים המרכזיים שלנו מהגאולה השלמה: המשפט העברי הקדום, האמת האלוקית המושתתת על אמונה צרופה והשמורה מכל נגע של אינטרסנטיות – תקבל משמעות אמיתית ומעמד מושלם.
