היום משתמשים בביטוי 'פרה קדושה' שמקורו בהודו האלילית. אך היו זמנים בהם לא הפרות היו קדושות, אלא הכבשים. בתקופת הפרעונים במצרים היו הכבשים האלילים הפופולאריים, ושחיטתם הייתה חמורה יותר משחיטת כל הפרות הקדושות של היום.
 
בפרשת השבוע אנו קוראים על צו אלוקי שנאמר באותם ימים ובא לנפץ את המיתוס האלילי של הכבשים. לקראת יציאת עם ישראל ממצרים, ציווה עליהם הקדוש-ברוך-הוא לשחוט טלאים ולהקריבם לפניו קרבן. קודם לכן, היה עליהם לשמור את הטלאים בבתים במשך כמה ימים, כדי שכאשר מצרי יבוא וישאל לפשר ה'דיירים' המוזרים – יאמרו לו כי האליל המצרי עומד להישחט כקרבן לא-ל האחד והיחיד.
 
לכאורה, הייתה זו התגרות מיותרת. לשם מה ציווה הקדוש-ברוך-הוא להקריב לפניו דווקא את האליל המצרי? ובמיוחד – מה העניין בהכעסת המצרים עם מראה אליליהם הכבולים?
 
*
 
מלמדים חז"ל כי אבותינו שבמצרים היו נתונים במצוקה רוחנית חמורה. הם היו שקועים בעבודת-האלילים לא פחות מהמצרים. לכן הכין להם הקדוש-ברוך-הוא תכנית התנתקות דרסטית מהאלילות, על-ידי זביחת האליל בעצמו למען האמת האלוקית.
 
כדי להוכיח שלא מדובר במעשה נמהר וחד פעמי שלא נובע מתוך הבנה שלמה – נצטוו אבותינו להשאיר את הכבשים המוכנים לקרבן קשורים במשך כמה ימים. הכבשים הקשורים היוו הצהרת כוונות מתמשכת, שכמו אמרה: אנו, בני-ישראל, שלמים עם הצעד שאנו עומדים לעשות. זו לא גחמה רגעית, אלא מהפך בתפיסה. אכן, זנחנו את עבודת האלילים ואנו שוחטים את 'הכבשים הקדושים'. אנו מתחילים לתת ביטוי גאה להיותנו מאמינים בני מאמינים בבורא העולם.
 
ותהליך האמונה הזה היה שווה כל מחיר. גם את מחיר ההתגרות במצרים הרעים והנוראים.
 
*
 
אחת הפרות הקדושות ביותר בימינו הוא השכל. ההיגיון הצרוף. מאז ומתמיד רחשה האנושות תהילה טבעית לשכל. אך במאות השנים האחרונות, בעיקר בעקבות ההתפתחות המטאורית של המדע, התעצמה התהילה שבעתיים והפכה למין סגידה אלילית. על פי השכל יישק כל דבר, ומה שלא מקובל עליו – לא קיים.
 
אכן, ראוי השכל לתהילה. זו יכולת בה מתייחד המין האנושי מכל הנבראים האחרים בעולם, ומכוחה הוא נחשב לנזר הבריאה. אך מטרת קיומו היא שנעשה בו שימוש מושכל לטובת הייעוד שלשמו אנו חיים, ולא חלילה כדי לסגוד לו.
 
האדם חונן בשכל, כדי שימלא את רצון הבורא בתבונה ודעת. השכל אינו אלא כלי שרת של האמונה ושל המחויבויות הנגזרות ממנה. לכן אם מעניקים לשכל מעמד אלילי ובשמו מתרחקים מהאמונה, זו פשוט קימה של הגולם על יוצרו. הופכים את השכל לאויב כביכול של מי שיצר אותו ומי שבכל רגע מקיים ומחיה אותו, כמו את כל העולם.
 
זו אפוא המשימה שמלמדת אותנו פרשת השבוע: לשחוט את 'הכבש הקדוש' לשם הקדוש-ברוך-הוא. לא להשמיד את האליל, אלא להשתמש בו למען האמת האלוקית. למען האמונה, שהיא היא הכוח העליון האמיתי של האנושות בכלל ושל עם ישראל בפרט.
 
רתום לשירותה של האמונה – זהו המצב האידיאלי של השכל, וזהו המצב האידיאלי שעמו עלינו לבחון אל מה לגשת וכיצד לגשת. לחשוב בהיגיון, להתבונן ולהסיק מסקנות – אך רק בשירותה של האמונה. זו הדרך הבריאה לחיים יהודיים מתוקנים. הדרך שמובילה אל פסגת כל הפסגות של האושר הצרוף, שממתין לנו ועומד להתגשם תכף ומיד ממש – בגאולה השלמה, עם התגלותו לעין כול של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.