אדם יושב בבית בשעה של אחר-הצהריים ופתאום נחרד לשמע חריקת בלמים בחוץ שמסתיימת בצליל מובהק של תאונה. המחשבה הראשונה שעוברת לו בראש היא ילדיו שנמצאים בחוץ כעת. לבו מחסיר פעימה. שרק לא הם מעורבים בתאונה.
 
כעבור רגע נכנסים הילדים הביתה וקוראים: 'אבא, איזו תאונה!' – ולבו נמסך ברגיעה... ברוך השם, הם לא בעסק. יכול להיות שהתאונה קטלנית, אבל אותו זה כבר לא כל כך מעניין. העיקר מבחינתו הוא שמי שיקר לו לא נפגע.
 
זה חלק מהאנוכיות האנושית המגונה, שאכפת לאדם רק ממי שקרוב לו. ככל שהאישיות פחות קרובה אליו, הקורות איתה פחות מעניינות אותו.
 
*
 
אבל יש אנשים יוצאים דופן. אנשים מיוחדים, שאכפת להם מאוד גם מהתרחשויות שלכאורה אינן קשורות אליהם ולא למעגל האנשים הקרובים אליהם.
 
דמות לא שגרתית כזו היה, למשל, אברהם אבינו. בפרשת השבוע אנו קוראים על האכפתיות המיוחדת שגילה  כאשר נודע לו מהקדוש-ברוך-הוא על התוכנית להפיכת סדום ועמורה. הוא הפעיל את כל כושר השכנוע שלו כדי למנוע את השואה המקומית.
 
למה? מה היה אכפת לו מאותם אנשים? מלבד לוט האחיין ובני משפחתו, שמראש היו מועמדים להצלה – אף אחד מיושבי סדום ועמורה לא השתייך למעגל האנשים הקרובים לאברהם. מדוע אפוא הוא נעמד להתחנן על נפשם?
 
מסבירים חז"ל כי השם אברהם מורכב משתי מילים: אב-(ר)-הם. אברהם היה בנשמתו אב להמונים – אב המון גויים. היה אכפת לו מכל נברא ונברא, בלי שום קשר למידת הזיקה שאמורה להיות או לא להיות לו כלפיו. האינדיקציה של האכפתיות שלו לא נמדדה לפי האגו שלא היה קיים אצלו, אלא לפי הזיקה שיש לבני האדם אל הקדוש-ברוך-הוא. זיקה כזו ישנה לכולם ולפיכך אכפת היה לו מכולם.
 
*
 
גם בדורנו זכינו לדמות כזו – הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. כל מי שנחשף לסגנון המנהיגות של הרבי, עומד נפעם לנוכח האכפתיות שחורגת הרבה מעבר למעגל הקהילה הקרובה אליו וחוצה גבולות, ימים ועמים. כמו אברהם, גם הרבי נחשף למידע שמימי על מאורעות ותופעות בכל קצוות העולם ועושה ככל יכולתו להועיל ולסייע לכול.
 
בלוס-אנג'לס מתגורר יהודי, שפעם אשתו לקתה במחלה קשה והרופאים אמרו נואש לחייה. פתאום הוא קיבל בביתו טלפון מאדם שהזדהה כמזכירו של הרבי מליובאוויטש ואמר כי הרבי ממליץ לו לפנות לרופא מסוים (הוא נקב בשמו) שיכול להועיל לאשתו. מניין ידע הרבי על מחלת האישה? מה בכלל היה אכפת לו מאותם בני זוג שבשעת מעשה לא נמנו על קהילת חב"ד? (היום כבר כן).
 
באנגליה מתגורר חסיד חב"ד, שקיבל פעם הוראה מהרבי לנסוע לכפר נידח בהונגריה, לגשת לבית העלמין ולהקים שם מחיצה בין קברי היהודים לקברי הגויים. בדרך לא דרך נודע לאיש כי היהודים הקבורים שם מצאו את מותם בהפצצה במלחמת העולם השנייה, ואף לא אחד מהם נמנה על חסידי חב"ד. מניין ידע הרבי על כך? מה כל כך היה אכפת לו מאותם נפטרים?
 
מי אינו מכיר את שלוחיו של הרבי, שבמצוותו פרושים בכל העולם כדי להביא את אור היהדות לכל יהודי, ואפילו מפיצים לגויים את מחויבותם האלוקית לקיים 'שבע מצוות בני נוח'. מדוע כל כך אכפת לרבי מכל יהודי? מדוע אכפת לו מהגויים?
 
כי זהו מנהיג אמיתי. מנהיג שמנושל מכל בדל של אנוכיות וכל מעייניו נתונים להועיל לכולם – בהתאם לרצון האלוקים – ובכך להוביל את העולם כולו אל הגאולה האמיתית והשלמה, שתבוא תכף ומיד ממש.