צללי הערב שירדו על סין בישרו את כניסתה של השבת. הרב שמעון פרוינדליך, שליח הרבי מליובאוויטש מלך המשיח לבייג'ין, סיים את ההכנות האחרונות לקראת קבלת השבת. אורחים רבים צפויים לו השבת. אנשי עסקים יהודים, ביניהם ישראלים לרוב, שוהים בימים אלה בבייג'ין לרגל תערוכת עסקים בינלאומית, והמנוסים שבהם כבר יודעים כי יהיה מה שיהיה, על אירוע אחד אסור להם לדלג: טקס קבלת שבת בבית חב"ד המקומי.
 
טקס קבלת שבת בבית חב"ד בבייג'ין כולל בראש ובראשונה תפילה מרוממת. אך מבחינת רבים, גולת הכותרת היא החלק הבא של הערב: סעודה כיד המלך, עם מיטב מטעמי המטבח היהודי. האווירה והניחוחות בבית-חב"ד קנו להם שם, מה שמאלץ את הרב פרוינדליך להיערך בכל פעם למספר גבוה יותר של משתתפים.
 
באותה שבת, הגיע למקום יהודי מבוגר, בעל בעמיו. הוא התלווה לאיש עסקים ישראלי, מכר ותיק של הרב פרוינדליך. במהלך התפילה זיהה הרב פרוינדליך ניצוץ חשוד בעיניו של היהודי המבוגר. חלפו כמה דקות, וכבר לא היה מקום לטעות. הלה טמן את ראשו בכפות ידיו וגופו רטט מבכי.
 
בסיום התפילה, ניגש אליו הרב פרוינדליך והושיט לו יד במאור פנים. "גוט שבס. האם תסכים להסב עמנו לסעודת השבת?".
 
היהודי הרים אליו עיניים נוצצות, ששקפו סערת רגשות. "היודע אתה מתי הייתה קבלת-השבת הקודמת בה השתתפתי?", אחז ביד הרב פרוינדליך.
 
הרב פרוינדליך תלה בו עיניים מלאות עניין והלה ירה את התשובה באטיות. "לפני למעלה משישים שנה, במחנה ההשמדה בוכנוואלד"...
 
בחפץ לב ובהתרגשות הצטרף היהודי לקידוש ולסעודה. במהלך הערב, שיתף היהודי את המסובים בקורות חייו: "שמי א' ל'. בשחר נעוריי עברתי את אימי מלחמת העולם השנייה. איבדתי אז את רוב משפחתי ואת ידידי הטובים ביותר. כולם הובלו לטבח. בסיומה של המלחמה, כשבנות הברית שחררו אותנו מהמחנה, היגרתי לאוסטרליה ושם בניתי את ביתי. ליבי היה מלא בזעם ותרעומת על אלוקים. התוצאה הייתה, ששישים שנה חלפתי סמוך לבתי-כנסת ולא נכנסתי אליהם. הזעם והחרון הפנימיים מנעו אותי מלעשות זאת.
 
"במסגרת עסקיי, הגעתי כעת לבקר בתערוכה כאן. ידידי הישראלי", החווה לעברו, "הפציר בי להיכנס עמו אל התפילה, ולא יודע למה – הסכמתי. לראשונה, מזה שישים שנה שאני משתתף בתפילה בציבור. אני מוכרח לומר לכם", המשיך היהודי במונולוג האישי: "אני שרוי בחוויה מדהימה. אינני יודע איך להסביר זאת – בבת אחת נמסו ונמוגו להם משקעי העבר. פתאום תקפו אותי געגועים ליהדות שזנחתי. אני מרגיש כאילו מישהו מוביל אותי בתהליך משקם".
 
אחת המשתתפות פנתה בשאלה: "האם הכרת את אבי? שמו כ', ואף הוא ניצול ממחנה בוכנוואלד".
 
האיש זינק בהפתעה. "מה, הוא עדיין בחיים? היינו שני הכוהנים האחרונים במחנה ההשמדה. שררה בינינו ידידות קרובה. בשעת השחרור נפרדו דרכינו ומאז לא ידעתי מה עלה בגורלו".
 
הבת הנרגשת סיפרה כי אביה שומר מסורת וחי בניו-הייבן, והיא תשמח לחדש ביניהם את הקשר. אך בזאת לא תם סיפורנו.
 
זמן מה לאחר מכן, הזדמן לרב פרוינדליך להתארח בשבת בניו-יורק, בטקס בו השתתף האדמו"ר מסטמר. ר' יעקב כ', איש עסקים מנכבדי קהילת סטמר, הכירו מסין והזמינו לאירוע. האדמו"ר, ששמע מר' יעקב על "מעללי" הרב פרוינדליך בסין, כיבדו לשאת דברים, והרב פרוינדליך בחר לספר את סיפורם של שני הכוהנים, שרידי מחנה בוכנוואלד, שנפגשו בזכות תפילת קבלת שבת בבית-חב"ד.
 
תוך-כדי שמדבר, הבחין הרב פרוינדליך כי פני מארחו, ר' יעקב, מחווירים כסיד. הוא עצר את שטף דיבורו ושאלו: "אתה חש בטוב?".
 
בסערת נפש עצומה ניתר ר' יעקב ממקומו וצעק כשהוא מנופף בידיו: "תאמר להם: עוד יעקב חי!!!".
 
הקהל כולו הביט בר' יעקב בתדהמה. אף לא אחד הבין מה פשר הקריאה הזו. ר' יעקב ניסה להסביר את עצמו, אך גרונו נשנק. ארכו לו כמה רגעים כדי להירגע מעט ואז סיפר: "לא שני כוהנים שרדו מבוכנוואלד, כי אם שלושה! אני הכוהן השלישי. בין שלושתנו, ל' כ' ואנוכי, שרתה ידידות אמיצה. כמה ימים לפני סיומה של המלחמה הועברתי משום מה למחנה אחר, וידידיי, שלא ידעו מה קרה עימי, חשבו כנראה שגורלי נחרץ... אף אני לא האמנתי כי הם שרדו"...
 
מיותר לפרט כי הדבר הראשון שעשה הרב פרוינדליך לאחר השבת היה איתור שני הכוהנים האחרים, מאוסטרליה ומניו-הייבן ויצירת הקשר בינם לבין ר' יעקב כ'. מיני-אז, כבר התבצעו שיחות ועידה רבות בין שלושת הידידים הכוהנים, אודים מוצלים מבוכנוואלד. כוהן מאוסטרליה, כוהן מניו-הייבן וכוהן מניו-יורק, שסגרו מעגל בן שישים שנה בזכות שליחו של הרבי בסין.