שעות אחר-הצהריים של יום חמים בחודש אב תשנ"ד. משפחה בת שש נפשות יצאה מביתר לכיוון בית שמש. יורם, הבעל, אחז בהגה, לצדו ישבה אילנה, אשתו, מחזיקה על ברכיה את חסי בת אחד-עשר החודשים. בידיה היה גם ספר חת"ת – חומש, תהילים ותניא כרוכים יחד. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ממליץ להחזיק בקביעות ספר כזה יחד עם קופת צדקה בכל רכב, כערכת שמירה רוחנית. מאחור ישבו שני הבנים ושמחה בת הארבע.
 
הרכב נסע על כביש מתפתל, מימין התנשאה צלע הר מיוערת ומשמאל השתפל גיא תלול ועמוק. באחד הסיבובים הגיחה לפתע ממולם מכונית. נהגה סטה מהמסלול הנגדי אל הנתיב שלהם. לבו של יורם הלם בפראות. נראה כי ההתנגשות בלתי נמנעת.
 
ברגע האחרון, הצליח יורם בתושייה מהירה לסובב בחדות את ההגה ימינה, לכיוון ההר. אלא שאז לחרדתו, פסקו הבלמים לפעול. המכונית איבדה שליטה, סטתה חדות שמאלה והחלה דוהרת לעבר התהום...
 
"היום כבר יש שם מעקה", נזכרת אילנה. "אולם אז לא עמד שם כלום. שום דבר לא מנע מהמכונית לדאות אל הוואדי, תוך כדי כמה גלגולים באוויר"...
 
אילנה זוכרת עד היום, בחדות רבה, את המחשבות שרצו במוחה באותם רגעי אימה. רגע אחד קבעה בדמיונה כי לא ייתכן שחיי משפחה שלמה יסתיימו סתם כך, בבת אחת. אולם ברגע הבא התחוור לה כי אכן זה מה שעומד לקרות. "כן, אנחנו עומדים למות", אמרה לעצמה.
 
אבל לא! שבה ודחתה את הייאוש. הכול בשברירי שניות. אילנה נזכרה בדברי חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל ימנע עצמו מן הרחמים". היא ניסתה לדלות מזיכרונה פרק תהילים, לפחות למלמל פסוק אחד או שניים עד – עד שמה?..
 
המכונית המשיכה להתעופף במרחבי התהום, מיטלטלת ונזרקת לכל הכיוונים, עד שלבסוף מחצה צמרת עץ-זית ירוק ורענן בתחתית הוואדי ונחתה עליו. כאילו ענן צמר גפן סמוי קלט ברכות את המכונית על יושביה והצילם מהתרסקות בטוחה.
 
בתנוחתה הסופית נותרה המכונית על צידה, בינה לבין הקרקע הסלעית מרבד-ענפים ובתוכה משא אנושי יקר – חי ופועם!
 
הראשונה שפצתה את פיה הייתה שמחה בת הארבע. מסתבר, שגלגולי המכונית באוויר דווקא מצאו חן בעיניה... אילנה הביטה לאחור וראתה שם רק את הבת, שישבה בשלווה כאילו מאומה לא ארע. אחיה לא ישבו לצידה. מבט מהיר גילה לאילנה ששני הבנים הוטלו אל מחוץ לרכב. היא חשה לצאת לעברם, אלא שדלתות הרכב מיאנו להיפתח.
 
הברירה היחידה הייתה לזחול מבעד לפתח תא המטען, שדלתו התנפצה מעצמת הטלטולים. אילנה ויורם יצאו בזה אחר זה, "משתלשלים" בזהירות אל הקרקע ושולפים יחד עמם את שמחה העליזה. יורם היה חיוור ומזועזע, אך נראה שלם ללא כל שבר, פגיעה או פצע. שמחה הקטנה המשיכה לחייך. הבן הגדול עמד ממרחק מה כששריטה קלה במצחו. הבן השני שכב שרוע על הקרקע, אבל בריא ושלם.
 
אבל חסי חסרה. התינוקת בת אחד-עשר החודשים. איה היא? נבעתה אילנה. הלוא היא הייתה אחוזה בזרועותיי? כן, כשהתחלנו להתהפך היא הייתה עדיין על ברכיי... דפיקות הלב הלמו באילנה כקורנס. זעקה בלתי נשלטת פרצה מגרונה: "ח-ס-י!!! יורם, התינוקת שלנו! איפה היא?"...
 
"גברת, אל תדאגי, היא אצלי. הכול בסדר איתה", השיב לה קול של גבר זר...
 
היא הביטה אל מקור הקול. למעלה, על שפת הכביש עמד איש והחזיק את התינוקת. חסי אפילו לא הגיעה אל התהום. אילנה משוכנעת כי האיש היה אליהו-הנביא. מי בדיוק יכול לעמוד על אם דרך בין-עירונית ולקלוט תינוקת מתעופפת מרכב...
 
רגעים בלתי נשכחים אלו נחרתו לעד בזיכרונה. עצמת הזעזוע, במיוחד עצמת הנס, הכתה בה בחזקה. שוו בנפשכם: כולם בריאים ושלמים, ברוך השם. כולם! בעלה, היא, הילדים. נס, נס גלוי!
 
צפירות רכבי ההצלה והמשטרה נשמעו ובקעו את ערפל המחשבות. צוות מגן-דוד אדום ירדו רגלית לוואדי וכל מה שהיה להם לעשות היה לעזור לבני המשפחה לעלות לכביש. פשוט, רגליהם רעדו מעט מהחוויה הנוראה שעברו והם נזקקו לתמיכה קלה.
 
על הכביש, קיבלה אילנה את התינוקת מידי מצילה האלמוני, ממלמלת בהשתאות "אליהו הנביא"... התינוקת, לעומתה, הייתה שלווה לגמרי, אינה מבינה על מה המהומה.
 
השוטר שחקר את נסיבות התאונה התקשה להאמין כי לפניו כל נוסעי הרכב. "לא יאומן! כולכם שרדתם נפילה כה קשה ללא כל פגע?".
 
אילנה מאמינה ששני דברים הגנו עליהם: ספר החת"ת שהחזיקה בידיה, והברכה שזכתה לקבל באותה שנה מהרבי, פנים מול פנים, לראשונה בחייה.