עד שלהי תשל"ח (1978) היה מצב היהודים באיראן טוב יחסית. על אף הפחד הכללי ששרר באיראן, ידעו היהודים היטב כי אם יתייחסו בכבוד לממשלת השאה אין להם סיבה לדאגה.
 
באותה שנה, ערב מהפכת חומייני הידועה, הגיעו לביקור באיראן שני צעירים חסידי חב"ד: הרב הרצל אילוליאן, כיום שליח הרבי מליובאוויטש מלך המשיח לקהילת יוצאי פרס בלוס-אנג'לס, והרב שלום-דובר הכט.
 
שלוש פעמים ביקש הרב אילוליאן מהרבי אישור להגיע לאיראן ולסייע ליהודיה. רק בפעם השלישית נענה בחיוב. בדיעבד התברר כי העיתוי היה מדויק. אמנם לכתחילה התכוונו הוא ורעהו רק לפעול לחיזוק המסורת והזהות יהודית, בפרט בין בני-הנוער. אולם ניצני המהפכה המסתמנת גרמו להם לשנות את תכניתם ולהפוך למצילי-חיים.
 
שני הצעירים החב"דיים נפגשו עם ראשי הקהילה היהודית ולמדו על בעיות הכשרות והחינוך המקומיות. מתי-מעט מן הצעירים ידעו להפריד בין בשר לחלב. בכל טהרן היה רק מקווה-טהרה אחד, שכשרותו הוטלה בספק.
 
השניים פעלו במשנה-מרץ. לימדו הלכות, החליפו מזוזות בבתים יהודיים רבים. בעיקר הרבו לשוחח על גאווה יהודית, ואכן רבים מאנשי הקהילה היהודית החלו להראות באומץ סימני יהדות גלויים.
 
הורים שהתוודעו לפעילותם של הזוג הנמרץ, ביקשו כי ייצרו עבור בניהם מסגרות לימוד על-יסודיות, למניעת התבוללות. השניים פתחו במבצע רישום רחב היקף. באותו שלב לא העלו בדעתם כי המידע השמי שנצבר באמתחתם – יהפוך לרשימת ניצולים אל מחוץ לגבולות איראן...
 
הרבנים אילוליאן והכט דיווחו לרבי בקביעות על פעילותם. באחת הפעמים קיבלו אזהרה מפני סכנות צפויות במדינה האסלאמית. ואכן, בתוך זמן קצר ניכרו ברחובות תופעות מהפכניות. מהפכנים שוטטו ברחובות ובלי הרבה שאלות התנפלו על אנשים תמימים ותלאום לראווה.
 
יום הדחת השאה היה יום קשה ליהודים. אביו של השאה המודח ביטל הרבה גזירות מפלות נגד יהודים, והסכנה כי ישובו ויחילו אותן הייתה גבוהה.
 
אנשי הקהילה שראו בשני החסידים מקור הצלה, הפצירו בהם כי יעשו ככל שיש לאל ידם להוציא את ילדיהם מעבר לגבול. בפרט את הבנות.
 
במסווה של מטרת לימודים זמנית, התארגנו בזריזות תחת שרביטם של שליחי הרבי קבוצות רבות של ילדים ונערים לנסיעה. הגילאים הרשמיים היו שלוש-עשרה עד חמש-עשרה, אולם בפועל היו שם גם ילדים בני שבע ונערים בשנות העשרה המאוחרות.
 
למרבה המזל, לא היה באיראן חוק נגד הוצאת ילדים. להפך, השלטונות עודדו יציאת צעירים לאירופה ללימודי מקצועות חופשיים. הרב הכט הספיק להוציא מהקונסול האמריקני באיראן אשרות כניסה לניו-יורק לחלק קטן מהילדים, בטרם שרפו קנאים מוסלמים את בניין שגרירות ארצות-הברית בטהרן. לכל היתר, הצליח הרב אילוליאן, שנשא דרכון איטלקי, להנפיק ויזות איטלקיות.
 
הקבוצה הראשונה שיצאה לדרך מנתה 250 צעירים וצעירות. בדרך נס לא גילו השלטונות בטהרן כי מדובר בקבוצה נמלטת.
 
יעדם הראשון היה רומא. כדי להמשיך משם לארצות-הברית, היה צורך להשיג אשרות כניסה עבור רובם ככולם של בני הקבוצה. "היו אלו מהלכים ניסיים לחלוטין", משחזר הרב אילוליאן. "כאשר דובר בפליטים איראנים, אישרו האמריקנים בממוצע בקשת הגירה אחת מתוך עשר. אולם מכל מקום לא אמרנו נואש. יצרנו קשר עם שגריר ארצות-הברית מקומי וסיפרנו לו את סיפורם. השגריר הבין את המצב העדין והורה להם להגיע עם כל הילדים. הוא חילק לכולם טפסי בקשות לאשרת הגירה, הדריך אותם כיצד למלא את הטפסים – ובתוך שעה היו הוויזות בידי כולם"...
 
כאשר הגיעה הקבוצה לארצות-הברית, התגייס אביו רב-הפעלים של הרב שלום-דובר הכט, הרב יעקב יהודה ז"ל, למשימת קליטת הילדים. בשלב ראשון שילב את כולם במחנה קיץ מיוחד. בהמשך, שיבץ את הילדים בפנימיות מתאימות או אצל משפחות מאמצות, ודאג לכולם למסגרות לימודים.
 
בינתיים, החמיר המצב באיראן. הרב אילוליאן שאל את הרבי אם לחזור לשם ולהמשיך במבצע ההצלה, והרבי השיבו במהירות: לחזור ולמלט משם כמה שיותר יהודים! הרב אילוליאן מילא אחר הוראת הרבי, ובזכותו הגיעו בתוך חצי שנה לארצות-הברית למעלה מאלף ילדים ונערים בגילאים שונים.
 
ברבות השנים בגרו יוצאי איראן ורבים מהם היו לרבנים, שוחטים ומורים. סגירת מעגל הייתה בשנת תשמ"ז, כאשר יצאה מאיראן קבוצת יהודים נוספת: בין המסייעים לניצולים נמצאו כאלה שניצלו תשע שנים לפני-כן, בתשל"ח.